סימן מו – דני ברכת השחר
 
סעיף א- מה תקנת הגמ' בברכות השחר ולמה יש נוהגים אחרת ?
 כשיעור משנתו, יאמר: אלהי נשמה;
 כשישמע קול התרנגול, יברך: הנותן לשכוי בינה;
 כשלובש, יברך: מלביש ערומים;
כשיניח ידיו על עיניו, יברך: פוקח עורים;
כשישב, יברך: מתיר אסורים;
כשזוקף, יברך: זוקף כפופים;
כשיניח רגליו בארץ, יברך: רוקע הארץ על המים;
כשנועל מנעליו, יברך: שעשה לי כל צרכי;
כשהולך, יברך: המכין מצעדי גבר;
כשחוגר חגורו, יברך: אוזר ישראל בגבורה, הגה: או לובש האבנט המפסיק בין לבו לערוה; (ב"י בשם הראב"ד)
כשמשים כובע או מצנפת בראשו, יברך: עוטר ישראל בתפארה;
כשיטול ידיו, יברך: ענט"י;
כשירחץ פניו, יברך: המעביר שינה מעיני וכו' ויה"ר וכו' עד בא"י גומל חסדים טובים לעמו ישראל.
אין לענות אמן אחר המעביר שינה מעיני, עד שיחתום גומל חסדים טובים לעמו ישראל, שהכל ברכה אחת היא.
 
מדוע תיקנו חכמים ברכה על כל דבר מהנהגת העולם-הפסוק אומר לה' הארץ ומלואה ומאידך נאמר והארץ נתן לב"א ומדובר שקודם ברכה שייך לה' ואסור כהקדש ויש בו מעילה אם  נהנה ורק לאחר ברכה הותר לב"א.
מה ההנאה בשמיעת התרנגול-ההנאה בכך שיודע שהוא קרוב ליום .ובערבית נקרא תרנגול שכווי. ושכווי בלשון המקרא הוא הלב ,והלב הוא מבין ,וע"י בינה מבחין אדם בין יום ללילה.
פירוש אבנט-בלשון תורה אבנט הוא החגורה אבל בלשון חכמים לפעמים הוא מכנסיים וזו כוונת הרמ"א פה שזה מכנסיים.
מדוע הוזכרו ישראל דווקא ב2 ברכות אלו-שאר ברכות כל העולם נהנים מהם אבל גבורה ותפארה שייכות דווקא בישראל משום צניעות שהרי כובע מועיל לצניעות וגם החגורה מועילה לצניעות שלא יראה ליבו את הערווה.
נוסחאות-המכין-שו"ע         אשר הכין-אגודה,     נוסח  ויהי רצון-לשון רבים ותרגילנו.
 
סעיף ב
עכשיו, מפני שאין הידים נקיות וגם מפני עמי הארצות שאינם יודעים אותם, נהגו לסדרם בבהכ"נ ועונין אמן אחריהם, ויוצאים ידי חובתן.
האם מוציא את הבקי שיכול לברך-כן .כל שכיוון לצאת בברכתו ואפילו לא ענה אמן ולמ"א הש"צ אינו מוציא י"ח אלא אם מברך ל10  ב"א והמנהג היום שכ"א מברך לעצמו ואין ש"צ מוציא.
 
סעיף ג
 חייב אדם לברך בכל יום מאה ברכות, לפחות.
חישוב 100 ברכות ליום-
  
השלמה-פירות, ברכות ריח, אשר יצר, בשעת דחק ע"י שמיעת חזרת הש"צ ושמיעת ברכת התורה והמפטיר ומכ"מ לא יכניס עצמו בחשש ברכה שאינה צריכה.
 
 
סעיף ד - מה דין שינה סדר בברכות השחר ?
צריך לברך בכל יום: שלא עשני עובד כוכבים; שלא עשני עבד; שלא עשני אשה. הגה: ואפי' גר (כותים) היה יכול לברך כך (ד"ע), אבל לא יאמר: שלא עשני עכו"ם, שהרי היה עכו"ם מתחלה, (אבודרהם). והנשים מברכות: שעשני כרצונו.
 
פסק שו"ע סע' ד'  שיש לברך בכל יום
 1)שלא עשני עובד כוכבים        2)שלא עשני עבד       3)שלא עשני אשה
2. נשים מברכות "שעשני כרצונו"
רמ"א- גר לא מברך "שלא עשני גוי"
 
אם הקדים "שלא עשני אשה" ל"שלא עשני עבד" – י"א שלא יוכל לברך את 1) ו 2) או 1)    כי בכלל מאתים מנה .
   אולם למעשה פוסקים שיוכל לברך.
האם מי שנולד עבד מברך "שלא עשני אשה"-מח' ונפקמ"נ כי עבד זיל טפי מאשה.
גר- מברך "שעשני גר"                    חירש-מברך.  אע"פ שלא שומע תרנגול ועדיף שיברך ביום.
ממזר-מברך כל הברכות                  הולך במדבר-מברך ואע"פ שלא שומע קול תרנגול
סומא-מברך כל הברכות.
טומטום ואנדרוגינוס-לא מברכים "שלא עשני עשני אשה"
 
סעיף ה
פסק שו"ע - אם קדם וברך: זוקף כפופים קודם שברך: מתיר אסורים, לא יברכנה.
מ"ט – מתיר אסורים נכלל בזוקף כפופים.
והאחרונים חולקים
פמ"ג-טוב שיצא מאחר.
התחיל ברכה בכוונה לברכה אחת וסיים באחרת – לכתחילה יש לסיים באותה כוונה שהייתה לו בשעה שאמר בא"י ואע"פ שיפסיד ברכה . "מתיר אסורים" ו"זוקף כפופים" הנ"ל.
דיעבד-       1. התחיל בכוונת "פוקח עיוורים" ונכשל בלשונו וסיים "מלביש ערומים"
                                                             אם תיקן תכ"ד לפוקח עיוורים – מח'.  
                                                             ונפקמ"נ אם עקר את "מלביש ערומים".
                 2. התחיל בכוונת "מלביש ערומים" וסיים ב"מלביש ערומים" ותכ"ד אמר "פוקח עיוורים" –לכו"ע יצא. וצריך לברך "פוקח עיוורים . כי אין הסדר מעכב.
אם ברך בא"י "זוקף כפופים" ותכ"ד סיים "מתיר אסורים" – יצא י"ח ברכה ראשונה, ושוב לא מברך "מתיר אסורים".
סעיף ו
יש נוהגין לברך: הנותן ליעף כח, ואין דבריהם נראין. הגה: אך המנהג פשוט בבני האשכנזים לאומרה.
 
מי שהיה נעור בלילה-ג"כ מברך (הערה-שו"ע פוסק שלא לומר. ובכ"ז המנהג שאומרים ולא חוששים לסב"ל)
 
סעיף ז
 יש נוהגים לברך ברכות אחרות, נוספות על אלו, וטעות הוא בידם.
ברכת סומך נופלים-גוערין בו
            מגביה שפלים-גוערין בו
 
סעיף ח-מי שאין לו כובע או שהוא גר או שבוי או אם שמע תרנגול בלילה וברך כיצד ינהג בברכות השחר?
כל הברכות האלו אם לא נתחייב באחת מהן, כגון שלא שמע קול תרנגול או שלא הלך או לא לבש או לא חגר, אומר אותה ברכה בלא הזכרת השם. הגה: וי"א דאפילו לא נתחייב בהן  מברך אותן, דאין הברכה דוקא על עצמו אלא מברכין שהקב"ה ברא צרכי העולם. וכן המנהג, ואין לשנות. (טור ותוס' והרא"ש פרק הרואה ור"ן פ"ק דפסחים וכל בו).
א-להי נשמה והמעביר שינה למי שהיה ער בלילה-א"ר- אין לברך.
מ"ב- עדיף שישמע מאחר. ואם ישן 60 נשמין לכו"ע-מברך.
האם חרש יברך הנותן לשכווי בינה- לרמא-כן.  ח"א-יברך רק כשיאיר היום.
 
סעיף ט האם צריך לברך ברכות התורה על אמירת פסוקים דרך תחנונים כגון סליחות ?  מה יעשה מי שחושש שהציבור לא יקרא ק"ש וברכותיה בזמן ?
 
 לא יקרא פסוקים קודם ברכת התורה, אעפ"י שהוא אומרם דרך תחנונים.
ויש אומרים שאין לחוש, כיון שאינו אומרם אלא דרך תחנונים,
ונכון לחוש לסברא ראשונה.
הגה: אבל המנהג כסברה אחרונה, שהרי בימי הסליחות מתפללים הסליחות ואח"כ מברכין על התורה עם סדר שאר הברכות,
וכן בכל יום כשנכנסין לבהכ"נ אומרים כמה פסוקים ותחנונים ואח"כ מברכין על התורה.
ונהגו לסדר ברכת התורה מיד אחר ברכת אשר יצר, ואין לשנות (וכן משמע בתוס' ומרדכי פ"ק דברכות).
וטוב לומר בשחרית אחר שמע ישראל וגו': בשכמל"ו, כי לפעמים שוהין עם קריאת שמע לקרותה שלא בזמנה ויוצא בזה (טור).
 
שו"ע פסק בסע' ט' שצריך לחוש שלא לומר פסוקים קודם  ברכות התורה אע"פ שהם דרך תחנונים
      והרמ"א חולק 1. המנהג בימי הסליחות  שאומרים ברכות התורה וברכות השחר אחר
                               הסליחות [והאחרונים חולקים]
                          2. המנהג שנכנסים לבי"כ אומרים כמה פסוקים ותחנונים ואח"כ מברכים  
                              על התורה [והאחרונים חולקים]
                          3. מברכים ברכות התורה מיד לאחר אשר יצר.
                          4. כשאומרים בשחרית "שמע ישראל" , יש לומר גם בשכלו"מ כי לפעמים  
                              הציבור שוהה בק"ש.
 
האם יוצאים בקריאת ק"ש כשאומר הפסוק בשלבי תפילה מוקדמים
-קודם עמוד השחר – אינו יוצא ידי ק"ש.
- לכתחילה יש לצאת י"ח ק"ש עם הציבור 1) כיוון שקורא כל 3 הפרשיות2)קורא עם הברכות 3)קורא   
  עם התפילין 4)סומך גאולה לתפילה .
 
   ומכ"מ לדעת ב"י ורמ"א יכול לצאת י"ח במצות ק"ש לפני הציבור.
 
כשיש חשש שציבור יעבור זמן ק"ש (3 שעות)
יכוון ליבו ויכוון לצאת מ"ע דק"ש וטוב לקרוא פרשה ראשונה ועדיף כל 3 פרשיות.
כשיש חשש שציבור יעברו זמן ברכות ק"ש (4 שעות)-כיוון שגם זמן תפילה הוא 4 שעות עליו להתפלל יחידי.
כשמקדים לקרוא ביחיד ק"ש, האם חייב תפילין ,משום כל הקורא ק"ש בלי תפילין כאילו מעיד עדות שקר – אם אינו יכול להניח תפילין מאיזו סיבה , יקרא ק"ש בלא תפילין כי הם שתי מצוות ואינם מעכבות זא"ז  ומותר לכתחילה ורק במזיד שלא הניח תפילין הוי כמעיד וכו'.
האם להקדים ק"ש לציבור כאשר הציבור יגיע לאחר זמן מ"א (עמוה"ש) ולפני זמן גר"א (הנ"ץ) – אפשר לסמוך על שיטת ב"י והרמ"א אף שהציבור לא יעברו זמן ק"ש , ומותר לקרוא ק"ש לצאת י"ח –בה"ל.  
סימן מז – דיני ברכת התורה
סעיף א - ברכות התורה מדאו' או מדרבנן ונפק"מ, מה דין ברכת התורה למי שסיים תפילתו, מה דין מסופק אם בירך ברכת התורה
 
 ברכת התורה, צריך ליזהר בה מאד.
פסק שו"ע שברכת התורה יש להיזהר בה מאוד [הינו שאין ללמוד עד שיברך בשמחה]
מ"ט-1. על מה אבדה הארץ ...על שלא ברכו בתורה תחילה כי לא היתה חשובה להם ,ולכן לא הגנה עליהם.
2. כדי שיהיה  לו בן ת"ח .
מדאו' או מדרבנן– שאג"א- מדאו'.   ויש שפסקו שמספק לא יברך .
נפק"מ - 1. אם נסתפק אם בירך ברכת התורה לסוברים שהוא מדאו' יש לחזור ולברך ברכת "אשר בחר בנו" שהוא המעולה בברכות וכן פוסק המ"ב למעשה.
2. האם קטן או אשה יכולים להוציא איש.
נזכר אחר תפילה שלא בירך ברכות התורה – 1. יכוון בברכת אהבת עולם לפטור וילמד תכף אחר התפילה .
                                                      2. יבקש מאחר שיוציאנו בברכות.
                                                      3. יש להקל אפילו אם למד תיכף אחרי התפילה כיוון שבירך אהבת עולם.
ברכת התורה כשעולה לס"ת -לכו"ע דרבנן. ומשום כבוד הציבור.
 
סעיף ב
צריך לברך בין למקרא בין למשנה בין לגמרא. הגה: בין למדרש (טור).
מדרש לדעת השו"ע-נכלל במקרא.
 
סעיף ג  - האם צריך לברך ברכות התורה בכותב דברי תורה ?
 הכותב בדברי תורה, אע"פ שאינו קורא, צריך לברך.
מדוע   כותב מברך , ומהרהר לא מברך-1.בכותב יש גם מעשה. 2.דרך כותב להוציא מילים.
כותב שא"צ לברך-1.סופר המעתיק ללא כוונה להבין. 2.כותב פסוק למליצה.
          למעשה-דין כותב כמהרהר ולכן יש לומר כמה מילים כדי להינצל מחשש ברכה לבטלה וסגי בברכת כהנים.
 
סעיף ד - האם צריכים לברך ברכות התורה במהרהר בד"ת, אם צריך לברך ברכות התורה כדי לפסוק דין ?
 המהרהר בדברי תורה, אינו צריך לברך. הגה: וה"ה דיכול לפסוק דין בלא נתינת טעם לדבריו (ר"ן פ"ק דשבת ופ' כל הצלמים כתב דהוי כהרהור).
לומדים מתוך ספר בהרהור-לשו"ע-הרהור לאו כדיבור דמי ואינו מברך. וכן דעת הרמ"א.
             גר"א-הרהור בתורה הוא מצוה "והגית בו יומם ולילה" ולכן חייב לברך.(בה"ל-ו מכ"מ גם לגר"א הרהור לאו כדיבור דמי שהרי אם מהרהר בד"ת יהיה הפסק בברכת שמע סימן סח)
          מ"ב-יברכו ברכת התורה ויזהרו לומר בפה קצת דברי תורה. או שיצאו בברכת כהנים.
פסיקת דין—רמ"א-יכול. כי אינו דרך לימוד אבל הגר"א פוסק שיש לברך כיוון שמהרהר הטעם.
קריאת הלכה פסוקה ללא טעמי הדין-צריך לברך דלא גרע מכותב.
עשיית פעולת מצווה קודם ברכת התורה-אע"פ שבשעת מעשה חושב בדרך קיום המצוה מכ"מ מותר אע"פ שלא ברך ברכות התורה לכו"ע משום שאינו מתכוון לשם לימוד.
סעיף ה
ברכות התורה אקב"ו על דברי תורה, והערב נא וכו', ואשר בחר בנו.
גרסאות:       על דברי תורה-לעסוק בד"ת
וצאצאינו-וצאצאי צאצאינו.  מ"א-אע"פ שנאמר שכל שהוא ת"ח ובנו ונכדו ת"ח שוב אין תורה פוסקת מזרעו מכ"מ בכלל צאצאינו נמצאים גם הנכדים.
 תפילה על תורתם של בנים1.ונהיה אנחנו וצאצאינו בברכת התורה ובאהבת עולם.
                                           2.בא לציון- לא ניגע לריק.
 
סעיף ו - ברכות התורה כמה הם והנפק"מ ?
אומר: והערב עם וי"ו. הגה: וי"א בלא וי"ו, וכן נהגו (רמב"ם פ"ז מהלכות תפלה ורשב"א בשם המאור ואבודרהם) אבל יותר טוב לומר בוי"ו.
טוענים שהערב הוא המשך ברכה- 1.שו"ע-יש לומר והערב כי הוא המשך ברכה ולא ברכה בפ"ע.
          2.אם הייתה ברכה בפ"ע הייתה מתחילה בברוך וכמו ברכות קצרות של הבדלה.
                                                     3.לפיכך אין לומר אמן אחר לעסוק בד"ת.
טוענים שהערב הוא ברכה בפ"ע-1.יש לומר הערב ללא ואו.
         2.אינה פותחת בברוך כי היא סמוכה משא"כ בברכות הבדלה   שאינן סמוכות כיוון שעומדות כ"א בפ"ע.
                                                   3.יש לומר אמן אחר לעסוק בד"ת.
המנהג-1.כמו שו"ע.
            2.וברכת לעסוק בד"ת יאמר בלחש.
סעיף ז
 פסק שו"ע - ברכת אהבת עולם פוטרת ברכת התורה, אם למד מיד בלי הפסק.
עבר וישן שנת קבע על מיטתו הערב- לשו"ע הוי הפסק וחייב בברכת התורה. ואף שהמנהג להקל כדעת הי"א, מכ"מ יכוון בברכת אהבת עולם של ערבית לפטור, כיון שיש בה מעין ברכת התורה, ואפילו לא נתכוון לזה. וילמד מיד אחר התפילה כדי שיראה שברך גם לשם תורה. (הפסקה להביא ספר אינה נחשבת ורק אם הפסיק בדיבור שלא מענין הלימוד)
התכוון שלא לפטור באהבת עולם- ל א פוטרת וחייב לברך ברכת התורה. ואם אמר בסתמא- מח'.
סעיף ח
 ויש להסתפק אי סגי בקורא ק"ש סמוך לה מיד בלי הפסק, ולכן יש ליזהר לברך ברכת התורה קודם אהבת עולם.
ק"ש שעולה ללימוד תורה אחר אהבת עולם-שו"ע מסתפק האם ק"ש הוי כתפילה בלבד ואינה מועילה כלימוד. והאחרונים פסקו שאין ק"ש מועילה ללימוד שאחר אהבת עולם. ומכ"מ אם אינו קורא ק"ש במועדה אזי הוי כקורא בתורה בעלמא ומועיל כלימוד תורה אף אם לא למד אח"כ תורה.
ישן שנת קבע ביום-בה"ל-לכו"ע יש לסמוך ולברך.
בה"ל מביא רע"ק-בדיעבד גם השו"ע מודה שאם לא למד תכף לאהבת עולם שעליו לברך ברכת התורה ולשון יש להסתפק זה רק זהירות בעלמא לכתחילה.
 
סעיף ט --ברך ברכות התורה ולמד אחר שעתיים מ"ש מברכות אחרות, מה יעשה מי שחושש שהציבור לא יקרא ק"ש וברכותיה בזמן
 
י"א שאם הפסיק בין ברכת התורה ללמודו, אין בכך כלום, והנכון שלא להפסיק ביניהם, וכן נהגו לומר פרשת ברכת כהנים סמוך לברכת התורה.
 
מ"ש ברכת התורה משאר ברכות המצוות-השו"ע פוסק לדינא כי ברכת התורה שונה משאר מצוות בכך שאפילו לא למד אחר הברכה לא הפסיד ברכתו משום ברכת התורה פוטרת את כל היום ומצווה להגות יומם ולילה וא"כ לעולם אין היסח דעת.
אבל האחרונים סוברים שדינה כשאר הברכות, שאם אין לברכה על מה לחול הפסיד הברכה, אף שידע בבירור שלא הסיח דעתו.
ודעת המ"ב שבגלל ספק ברכות יכוון באהבת עולם וילמד מיד אחר התפילה.
לומר פסוקי ברכת כהנים קודם אור-יש שרצו לאסור מטעם שאין נשיאת כפיים בלילה אבל מ"ב פוסק כשו"ע שיש לאמרם משום שמתכוון לשם לימוד ולא לשם מצוות נשיאת כפיים. ומוסיף המ"ב שנהגו להוסיף משנת אלו דברים וגמרת אלו דברים כדי לקיים מקרא משנה וגמרא.
 
סעיף י
אם הפסיק מללמוד ונתעסק בעסקיו, כיון שדעתו לחזור ללמוד, לא הוי הפסק.
וה"ה לשינה ומרחץ ובית הכסא, דלא הוי הפסק.
מי שבד"כ אין חוזר ללמוד, ונמלך וחזר ללמוד, האם חוזר ומברך משום הפסק-מ"א מדייק בשו"ע שצריך לחזור ולברך.
          ט"ז-לא הוי הפסק.
          מ"ב-לא יברך משום ספק ברכות.
שנת ארעי בלילה-השו"ע פסק ששנת היום לא הוי הפסק ומדובר בשנת ארעי כשנשען על ידיו בישיבה ובזה אף בלילה לא הוי הפסק.
מדוע בית כיסא לא הוי הפסק-כיוון ששם וגם במרחץ יש הלכות שנוגעות להם שחושב עליהם וע"כ לא מסיח דעתו מתורה.
סעיף יא  - ישן שינת קבע ביום האם חוזר על ברכות התורה
 שינת קבע ביום, על מטתו, הוי הפסק. וי"א דלא הוי הפסק, וכן נהגו.
מ"ב-והרבה ראשונים ואחרונים חולקים וסוברים שיש לברך והמברך לא הפסיד .
 
סעיף יב - מי שהיה נעור כל הלילה כיצד ינהג לעניין ברכות התורה ?
אף אם למד בלילה, הלילה הולך אחר היום שעבר ואינו צריך לחזור ולברך כל זמן שלא ישן.
עד מתי תופסת ברכת התורה שברך בבוקר-מרגע שברך אין מקרי הפסק והיסח דעת ,לעניין ברכת התורה ,כיוון שמוטל עליו ללמוד כל זמן שיש לו פנאי ,ולכן רק משישן שנת קבע על מיטתו בלילה נחשב הפסק.
מי שהיה נעור כל הלילה-מחלוקת אם ברכת התורה ממשיכה גם ליום הבא ונפק"מ אם יש לברכה על הסדר ,כשאר ברכות השחר ,וע"כ ספק ברכות להקל .ועדיף שיצא יד"ח מאחר ויאמר כמה פסוקים שיחשב לו כלומד או שיכוון באהבת עולם וילמד מיד אחר תפילתו.
ישן שנת קבע על מיטתו ביום ואחר נעור כל הלילה-רע"ק- לכו"ע צריך לברך בבוקר. (וברכת אהבת עולם של ערבית יכולה לפטור רק אם למד מיד אחר תפילת ערבית)
 
סעיף יג - משכים ללמוד קודם עמוה"ש, האם יברך ברכות התורה וכיצד ינהג בברכות השחר, מה הדין ברוצה לחזור לישון קודם עמוה"ש, האם חוזר ומברך שוב ?
 
 המשכים קודם אור היום ללמוד, מברך ברכת התורה ואינו צריך לחזור ולברך כשילך לבית הכנסת. המשכים קודם אור היום, מברך כל סדר הברכות חוץ מברכת הנותן לשכוי בינה ופרשת התמיד (ע"ל סי' א' סעיף ו') שימתין מלאומרה עד שיאור היום. הגה: ולכתחילה יטול ידיו קודם שיברך ללמוד. ואם לא היה לו מים, יכול ללמוד ולברך בלא נטילה, כמו בשאר ברכות שמברך קודם נטילה, כדלעיל סי' מ"ו (אגור).
השכים וברך ברכות התורה בלילה וחזר לישון שנת קבע-דרך החיים-אינו חוזר ומברך בבוקר. כי מסתמא דעתו עד הלילה הבא. והובא במ"ב.
                    פר"ח-חוזר ומברך בבוקר. והובא בבה"ל.
                    דעת מ"ב-אף אם חזר לישון ביום, שנת קבע ,המברך לא הפסיד, וכ"ש אם חזר לישון שנת קבע, טרם שהאיר היום.
קם אחר חצות אלו ברכות השחר מברך-שו"ע-מברך כל ברכות השחר ואפילו חוזר לישון בלילה שנת קבע וא"צ לחזור ולברך בבוקר למעט:
הנותן לשכוי- שו"ע-לא יברך עד שיאיר היום
                                        מב- י"א-יכול לברך קודם דשיאיר היום.  וי"א-לכתחילה יברך קודם אור         היום רק אם שמע תרנגול.
פרשת התמיד-כיוון שמקריבים ביום, וה"ה כל משניות הקרבנות.
השכים לקום וברך ואחר חוזר לישון-
א-להי נשמה-בלילה יאמר בלי חתימה ובבוקר יברך רגיל.
המעביר שינה-בלילה יאמר בלא שם ומלכות ובבוקר יברך רגיל.
דעת פר"ח-שיש לברך פעמיים כיוון שתכנן לישון. אבל אם נרדם מאליו אינו חוזר ומברך.
          בה"ל-ספק ברכות להקל ומברך רק פעם אחת.
שמע תרנגול קודם חצות הלילה-אסור לברך הנותן לשכווי. ואם ברך, לא יצא וחוזר ומברך בבוקר.
 
סעיף יד - מה דין נשים בברכות השחר ,או בברכות התורה , והאם יכולות להוציא את האנשים ,האם קטן מחויב בה ?
 
 פסק שו"ע-  נשים מברכות ברכת התורה.
     מ"ט- 1. שהרי חייבות ללמוד דינים השייכים לאשה .
           2. חייבת לומר קורבנות כמו שחייבת בתפילה וברכת התורה הולכת ע"ז ג"כ.
 
האם יכולות להוציא י"ח אנשים –לפי הטעמים דלעיל יכולות לפטור איש.
     אבל גר"א – אמנם פטורות מדאורייתא, אך מברכת כדין מ"ע שהזמן גרמא שנשים מברכות יז ס"ד אבל לא יכולות להוציא איש דחיובו מדאורייתא .
 
האם קטן יכול להוציא איש- קטן שהגיע לחינוך חייב מדין חינוך ואינו מוציא איש כיוון שאיש חייב מדאורייתא
 
 
סימן מח – אומרים פרשת התמיד ופסוקי קרבן שבת אומרים אצל פרשת התמיד
סעיף א
הגה: ואומרים פרשת התמיד, (במדבר כח, א - ח)
וי"א סדר המערכה ורבון העולמים אתה צויתנו וכו',
ואם אי אפשר לאומרו בצבור יכול לאומרו בביתו ולחזור פרשת התמיד לבד עם הצבור, ויכוין בפעם השניה כקורא בתורה (טור).
ונהגו המדקדקים להתנועע בשעה שקורין בתורה, דוגמת התורה שנתנה ברתת, וכן בשעה שמתפללים, על שם: כל עצמותי תאמרנה י"י מי כמוך (תהילים לה, י) (אבודרהם).
בשבת אומרים אצל פרשת התמיד (במדבר כח, א - ח) פסוקי מוסף דשבת (במדבר כח, ט - י) אבל לא בר"ח וי"ט, מפני שקורין בתורה בפסוקי מוסף. הגה: וי"א שמזכירין גם מוסף ר"ח, (במדבר כח, יא - טו) וכן נוהגין, כדי לפרסם שהוא ראש חודש וכן הוא לקמן סי' תכ"א (טור).
 
פרשת תמיד-כנגד הקרבת קרבן התמיד. כקבלת חז"ל שבזמן שאין בית מקדש קיים... מי שעוסק בהם מעלה עליו הכתוב כאילו הקריבום.
סדר המערכה-מצוה ללמוד בגמ' פירוש הדברים.
פיטום הקטורת-אם מבין מה שאומר נחשבת לו האמירה במקום הקטרה.
עולה-עפ'י הגמ' כל העוסק בפרשת עולה וכו' ואין הכוונה באמירה בעלמא אלא שמתעסק להבין העניין.
פרשיות קרבנות-מ"א-יש לומר בעמידה.
                          אחרונים-בישיבה.
                          פמ"ג-בפרשת התמיד ראוי לעמוד כי נקרא בציבור.
נוסח יהי רצון כאילו הקרבתי או כאילו הקרבנו-מח'. וגרסת הטור היא הנכונה כאילו קרב.
להתנועע בתפילה-רמ"א-כנ"ל.                   
                           יש חולקים-רק בפסד"ז ,ק"ש ולמוד תורה. אבל לא בתפילה.
                           מ"א-אם עוזרת התנועה לריכוז .והעיקר כוונת הלב.
                           הזזת ראש בלבד ימין ושמאל-דרך גאווה.
 
סימן מט – שיכול לומר קריאת שמע בעל פה
סעיף אמה טעם איסור דברים שבכתב אי אתה רשאי וכו' אלו מקרים יוצאי דופן
אע"ג דקיימא לן: דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה, כל דבר שרגיל ושגור בפי הכל, כגון ק"ש וברכת כהנים (במדבר ו, כב - כז) ופרשת התמיד (במדבר כח, א - ח) וכיוצא בהן, מותר.
 
מקרים נוספים שאפשר לומר בע"פ-1.סומא-משום עת לעשות לה'.
                    2.בבית אסורים ואינו יכול להשיג חומש.
                    3.לומר הפרשה בע"פ כאשר שומע מש"צ.
  4.דרשן שמצטט פסוקים ולא יכול להתעכב משום  כבוד הציבור.
                      5.פסד"ז.
          6.ספר תהילים-דהוי לעורר רחמי ודינו כתפילה.
          7.אמירת הלל ומכ"מ יש להיזהר כי אם יטעה  באחד המזמורים לא יצא חובת הלל וגם ברכתו תהיה לבטלה.
הטעם למקילים מעבר למה שנזכר בשו"ע-כיוון שיש פוסקים שכל האיסור הוא דווקא כשמוציא אחרים י"ח. ומכ"מ כיון שיש דעות שאוסרות פסק המ"א שאין להקל אלא רק במה שהזכיר השו"ע.
דברים שבכתב ששגורים לו ולא לאחרים-כיוון שלא שגור בפי הכל-אסור.
דברים ששגורים ומוציא אחרים י"ח-מ"א-יש להחמיר לקרוא מהכתב.
 
סימן נ – טעם למה אומרים משנת איזהו מקומן
סעיף א
 קבעו לשנות אחר פרשת התמיד פ' איזהו מקומן וברייתא דר' ישמעאל, כדי שיזכה כל אדם ללמוד בכל יום מקרא משנה וגמרא, דברייתא דר' ישמעאל הוי במקום גמרא, שהמדרש כגמרא.
 
אמירת הנ"ל בבית אבל-אע"פ שזה לימוד מכ"מ כיוון שהוא סדר היום אין בו משום לימוד תורה.
פרשת התמיד-כיוון שהוא תחילת תורת כהנים וראש לכל הקרבנות.
משנת איזהו מקומן-1.הוי הלמ"מ ואין שם מחלוקת. 2.כל מקום שת"ח עוסקים בהלכות עבודה נחשב להם כאילו מקטירים ומגישין לשם ה'. ויש לקרוא בניגון של משניות כמו במה מדליקין או פיטום הקטורת.
קריאת משנת איזהו מקומן ובריתא דר' ישמעאל למי שאינו מבין-אינו מועיל כלימוד אלא למי שמבין ,ואע"פ שבתפילה יוצא ידי חובה גם כשאינו מבין שהרי מכ"מ ה' מבין כוונתו. ולכן מי שאינו לומד תורה במשך היום צריך להבין כדי לצאת ידי לימוד מקרא משנה וגמרא בכל יום.
 
 
 
סימן נא -  דיני תפילה מן ברוך שאמר עד ישתבח
סעיף א
 אומרים: ברוך שאמר, קודם פסוקי דזמרה, וישתבח, לאחריהם.
קביעת ב"ש בראש התפילה-עפ"י הפסוק ראשו כתם פז. ובב"ש 87 מילים ואין לגרוע כיוון שירד בפתק מן השמיים ואפילו כשמתפלל יחיד יש לאומרו בעמידה ויאחז ב2 הציציות וינשק בסוף ב"ש.
 
סעיף ב
 אם סיים ברוך שאמר, קודם שסיים החזן, עונה אחריו: אמן.
ענית אמן בתוך ברכת ב"ש-אמן של ב"ש וישתבח-עונה טרם שיתחיל בברכה.
               שאר אמנים-עונה אפילו באמצע כיוון שלא הוזכרה ברכה זו בגמ' ומכ"מ רק אם טרם החל בברכה החותמת.
ענית אמן כשמסיים עם החזן או מברך נוסף-1.ב"ש ושאר ברכות לא עונה כי נראה שעונה אמן על ברכותיו.
                       2.בברכת ישתבח, יהללוך שאחר הלל, שומר עמו ישראל לעד-המסיים עם החזן או כל אדם ואומר אמן כי ממילא יש פוסקים שצריך לסיים באמן בברכת עצמו.
                       3.מסיים ברכה אחרת מזו שסיים הש"צ-עונה אמן.
הפסק בין ב"ש לפסד"ז -ענית אמן-לא הוי הפסק כי אם שבח וכמו פסד"ז.
       סח דברים בטלים ואפילו מילה אחת-הפסק, ואפשר שצריך לחזור על ב"ש.
       הפסק בשתיקה-טוב להיזהר לכתחילה שלא להשהות הרבה.
 
סעיף ג -אמן אחר ברכות עצמו  משובח או מגונה
 
 אחר ישתבח יכול לענות אמן אחר ברכות עצמו (וע"ל סי' רט"ו).
מ"ב-המנהג ע"פ רמ"א שלא לסיים באמן.
 
סעיף ד - הפסקה בדיבור בפסד"ז, לדבר מצווה, ק"ש , ברכת התורה, אשר יצר.
 
 צריך ליזהר מלהפסיק בדבור משיתחיל: ברוך שאמר עד סוף י"ח, ( ואפי' לצורך מצוה אין לדבר בין ברוך שאמר לישתבח) (ב"י בשם כל בו) (וע"ל סי' נ"ג נ"ד).
פסק שו"ע צריך להיזהר מלהפסיק בדיבור משיתחיל ב"ש עד סוף י"ח (וכשיש נפ"א עד אחר נפ"א)
רמ"א – ואפילו לדבר מצוה אין לדבר בין ב"ש לישתבח (אבל בין ישתבח ליוצר מותר לדבר מצוה נד ג)
מ"ט- ישתבח אינה פותחת בברוך כי היא סמוכה לב"ש ופסד"ז לא הפסק כמו בהלל נד א.
לכן אין לומר ישתבח מבלי שאמר קודם ב"ש .
דיבור שאסור להפסיק – 1.דיבור בלה"ק. 2. בהו"ש – מדלא הוזכר בגמ' .3. לעלות לתורה לישראל (אבל כהן או לוי מותר כשאין אחר)
אם נאלץ להפסיק מפני אונס-יאמר קודם הפסקה ברוך ה' לעולם עד "אמן ואמן"
                                 וכשחוזר ואמר ברוך ה' לעולם וכו' דהוא כמו ברכה לפני.
הפסקה באמצע פסוק אף דלא סליק ענינא – קדיש קדושה . ברכו , מודים אנחנו לך, אמן האל הקדוש ושומע תפילה
הפסקה באמצע פסוק היכן דסליק ענינא- כנ"ל וכן אמן דברכות , ברכת הודאה כאשר יצר  ועדיף בין הפרקים
(ולא ישאיר לאחר התפילה מחשש שיצטרך שוב.) , מודים דרבנן, פסוק ראשון של ק"ש עם הציבור , ברכת התורה והפסוקים היכן ששכח לברך קודם ב"ש.
כהן שנקרא לעלות לתורה באמצע פסד"ז-לכתחילה יסיים הפרק אא"כ יש טורח ציבור.   
                                         האם קורא בלחש עם הקורא (בה"ל מביא מח')
                                         לא יעשה מי שבירך ואם נשאל לשמו יענה מפני הכבוד .
מנהג להביא חתן בין ב"ש ליוצר-לבטל.
 
סעיף ה
בין המזמורים האלו, שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם;
 ובאמצע המזמור, שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד:
לדינא היום כמ"א-היום אין רגילים לשאול בשלום בבית הכנסת בעת התפילה וע"כ אין לשאול ואין להשיב בין הפרקים של ק"ש ולאבפסוקי דזמרא.
(האם הכוונה שדווקא בתוך הפסוק אסור או גם בין פסוק לפסוק או בין הפרקים)
מה נקרא המזמור=פרק ראה במ"ב..
עדיף להפסיק בין הפרקים מבאמצע פרק.
סעיף ו
 צריך להפסיק בין אלילים ובין וה' שמים עשה (דברי הימים א, טז, כו).
הפסקות נוספות :      כי-כל       וכיון שיש הפסק יש דגש בכל.
                              עמים-אלילים, שמיים-עשה    כדי שלא תיבלע המם.
 
סעיף ז
 צריך לכוין בפסוק פותח את ידך (תהילים קמה, טז) ואם לא כוון, צריך לחזור ולאומרו פעם אחרת. הגה: ואומרים פסוק ואנחנו נברך יה (תהילים קטו, יח) אחר תהלה לדוד (תהילים קמה, א - כא) (טור וכל בו)
וכופלין פסוק כל הנשמה תהלל יה (תהילים קנ, ו) לפי שהוא סוף פסוקי דזמרה (טור) וכן פסוק ה' ימלוך לעולם ועד (שמות טו, יח) (אבודרהם).
כשמגיע לואתה ה' אלהינו מודים אנחנו לך (דברי הימים א, כט, יג) או לפסוק וכל קומה לפניך תשתחוה אין לשחות ולהשתחות שם כדלקמן סי' קי"ג (הר"י ס"פ אין עומדין ור' ירוחם נתיב א').
ונהגו לעמוד כשאומרים: ברוך שאמר, ויברך דויד וישתבח.
מהיכן חוזר ואומר אם לא כיון -מפסוק פותח את ידיך ועד הסוף כיוון שהוא עיקר המזמור שמזכיר שבחו של ה' שמפרנס את הבריות, ויכול לומר גם אחר התפילה.
דקדוקים בשירת הים-מי שאומר בשמחה מוחלין לו עוונותיו.
                               ה' ימלוך לעולם ועד-בשם האר"י-יש לומר שניים מקרא ואחד תרגום.
                               להפסיק בין מים לאדירים שאדירים הכוונה למצרים.
                               בויברך דוד עומדים עד אתה הוא ה' וכו'.
                               ואתה מושל בכל-האר"י היה עומד ונותן צדקה.
 
סעיף ח
אין אומרים הזמירות במרוצה, כי אם בנחת.
אמירת מזמורים בנחת-1.שלא יבליע מילים. 2.יאמר כמונה מעות.
לא להתפלל בציבור מחמת קור-ר' יהודה החסיד-עדיף שיאמר הזמירות בנחת בביתו אם אין לו בגדים חמים.
 
סעיף ט
 מזמור לתודה (תהילים ק, א - ה) יש לאומרה בנגינה, שכל השירות עתידות ליבטל חוץ ממזמור לתודה. הגה: וא"א מזמור לתודה בשבת וי"ט (טור) או בימי פסח, שאין תודה קריבה בהם משום חמץ, ולא בערב פסח, וע"ל סי' תצ"ט, ולא בערב יום כפור וע"ל סי' תר"ד, וכן נהגו במדינות אלו (מנהגים).
 
אמירת מזמור לתודה בר"ה ויוה"כ-יש שאומרים מדכתיב בו "הריעו לה' כל הארץ" ויש שנוהגים שלא לאמרו.
אמירת פרשיות הקרבנות בערב יו"כ-לא אומר ,כי ממעט זמן אכילתם ומביאם לפסול כמו שאין מביאים 10 לחמי חמץ בערב פסח ,שמא לא יוכלו לאכלם עד זמן איסור חמץ, ואסור לגרום לקדשים שיגיעו לידי שריפה.
          ופרשת עולה יכול לומר.
          מזמור לתודה ב ט' באב-אומרים.
נב- דין מי ששהה לבוא לבית הכנסת עד ישתבח
סעיף א
אם בא לבהכ"נ ומצא צבור בסוף פסוקי דזמרה אומר: ברוך שאמר עד מהולל בתשבחות, ואח"כ: תהלה לדוד עד מעתה ועד עולם הללויה (תהילים קמה, א כא; קטו, יח), ואח"כ: הללו את י"י מן השמים עד לבני ישראל עם קרובו הללויה (תהילים קמח, א יד) ואח"כ: הללו אל בקדשו עד כל הנשמה תהלל יה           (תהילים קנ, א ז):
הגה - ואם יש לו שהות יותר יאמר: הודו לה' קראו (דברי הימים א, טז, א טו; תהילים צט, ה; ט) עד והוא רחום וידלג עד והוא רחום (תהילים עח, לח) שקודם אשרי כי בנתיים אינו רק פסוקים מלוקטים (הגהות מיימוני פ"ז מה' תפלה).
ואח"כ: ישתבח, ואח"כ: יוצר וק"ש וברכותיה, ויתפלל עם הצבור. ואם אין שהות כ"כ, ידלג גם מזמור הללו את י"י מן השמים (תהילים קמח, א יד):
הגה - אם עוד אין שהות, לא יאמר רק: ברוך שאמר, ותהלה לדוד וישתבח (הרא"ש והר"י פרק אין עומדין).
 ואם כבר התחילו הצבור יוצר, ואין שהות לומר פסוקי דזמרה אפי' בדילוג, יקרא ק"ש וברכותיה עם הציבור ויתפלל עמהם, ואחר כך יקרא כל פסוקי דזמרה בלא ברכה שלפניהם ולא של אחריהם:
 הגה - ומכל מקום יאמר כל הברכות שמחויב לברך בבקר (כל בו וב"י בשם מהרי"א כמו שנתבאר סימן מ"ו ומ"ז):
 
תפילה על הסדר או להתפלל בציבור החל מיוצר אור- אמנם המדלג ,מהפך בצינורות, ומכ"מ עם הציבור תמיד עדיף . והמשכנות יעקב כתב שעדיף שיתפלל ביחיד מאשר ידלג על ב"ש וישתבח כיוון שהם תקנה קדומה מימי תנאים. וטוב שיאמר ב"ש אשרי וישתבח ברכות השחר ההכרחיות לפני שמתפלל –ענט"י אלו-הי ברכה"ת.
סדר קדימות כשיש זמן- תהילה לדוד ,שאר הללויות, ויברך דוד, הודו.
סדר קדימויות בשבת-ב"ש תהילה לדוד נשמת ישתבח. פסד"ז התדירים. למנצח, לדוד בשנותו, תפילה למשה.
          תפילה בציבור מול סמיכת גאולה לתפילה-אחרון עדיף. אולם אם גם כשיתחיל ביוצר אור לא יספיק 18 עם הציבור עדיף שיתפלל על הסדר.
אלו ברכות לא יכול לומר אחר התפילה-א-לוהי נשמה, מח'. ואם כבר התכוון להתפלל יכוון במפורש בברכת "ונאמן אתה" שלא לפטור "א-לוהי נשמה". ואף שאין ברכות צריכות כוונה מכ"מ היכן שמכוון בפירוש מועיל.
          ברכה"ת-אם התחיל בברכות של שמע יכוון לפטור באהבת עולם לפטור הברכה וילמד אחר התפילה.
עד מתי יכול להשלים ברכות השחר-לכתחילה עד 4 שעות ביום.
                                          עד חצות.
                                          כל היום.
                                          גר"א-אפילו בלילה ועד שהולך לישון.
בה"ל-כאשר לא אמר א-לוהי נשמה בבוקר, יישן בצהריים ויאמרנה. (ואף שאין נוהגין כן לכתחילה מכ"מ כאן יש ס"ס)
האם יכול לכוון בפירוש שלא לצאת באהבת עולם כדי לברך ברכות התורה-בה"ל-פמ"ג-מועיל. ובה"ל חושש לברכה שאינה צריכה. ופוסק כמ"ב.
 
נג – דין הראוי לירד לפני התיבה
סעיף א
אומר ש"ץ ישתבח, מעומד:
 
עמידה בישתבח ליחיד שאינו ש"צ-מנהג. (נא,ז)
המפסיק בט"ו שבחים של ישתבח-עונשו גדול.
 
סעיף ב
אין לומר ישתבח, אא"כ אמר ברוך שאמר וקצת פסוקי דזמרה:
 
[כי היא נחשבת כסמוכה לברכת ב"ש. והאומרים אותה בפ"ע מברכים ברכה לבטלה. ונ"מ למי שרוצה להיות ש"צ רק מישתבח.
יצא לשירותים קודם ישתבח-בה"ל וקצת יאמר תהילה לדוד קודם ישתבח כדי שיהיה לברכה על מה לחול.
סעיף ג
אין לברך על עטיפת ציצית, בין פסוקי דזמרה לישתבח, אלא בין ישתבח ליוצר (וע"ל סי' נ"ד סעיף ג'):
הגה - מיהו הש"צ, אם לא היה לו טלית תחלה, יתעטף בציצית קודם שיתחיל ישתבח, כדי שיאמר הקדיש מיד אחר ישתבח, ולא יפסיק (כל בו סי' ה').
 וכן אם אין מנין בבהכ"נ, ימתין הש"צ עם ישתבח, וישתוק עד שיבא מנין, ויאמר ישתבח וקדיש (מהרי"ל):
 
הנחת טו"ת לאחר פסד"ז ולפני ישתבח ליחיד-שוע כנ"ל-כי ישתבח היא ברכה אחרונה על פסד"ז ואין ראוי להפסיק ביניהם. אבל בין פרק ופרק בפסד"ז יניח טו"ת בברכה. [בהל אין- אם הוצרך להתפנות, יכול לברך אשר יצר ועל התפילין , בין הפרקים, אך על הטלית ימשמש ויברך אחר ישתבח.
האם לכתחילה יכול היחיד להניח בין ישתבח ליוצר-אסור.
עד כמה יכול ש"צ להמתין בשתיקה-1/2 שעה.
ש"צ סיים ישתבח ורק אח"כ התקבץ מנין –יאמרו ג' פסוקים מפסד"ז ואז קדיש.
 
סעיף ד
ש"ץ, צריך שיהיה הגון. ואיזהו הגון, שיהא ריקן מעבירות; ושלא יצא עליו שם רע אפילו בילדותו; ושיהיה עניו ומרוצה לעם; ויש לו נעימה; וקולו ערב; ורגיל לקרות תורה נביאים וכתובים:
 
מ"ט-איתא בש"ס "נתנה עלי בקולה ע"כ שנאתיה" זה ש"צ שאינו הגון. ומונעים עי"ז טוב מישראל.
 
האם מום פוסל בש"צ כמו בכהנים-מצד אחד יש בזה מעלה של לב נשבר ונדכה.. לא תבזה ומאידך יש מחמירין כשיש אחר. כי פסול זה אינו מעיקר הדין. וכמו שלויים כשרים לדוכן בבעלי מומין.
מעלות בש"צ-צדיק בן צדיק. רא"ש-טוב לקרב אף כשלא מיוחס ועכ"פ שאביו לא רשע. נשוי קודם לבחור וכן זקן וכ"ש ביוה"כ.
פסולים במינוים בש"צ-פסול מחמת עבירה כל עוד ולא עשה עליה תשובה פסול אפילו לתפילה באקראי. שם רע בילדותו ואפילו עשה תשובה.
פסול שמעבירין ש"צ ממשרתו-שם רע דהוא קלא דלא פסיק אפילו יחיד מוחה עליו להעבירו.
          ואם עשה תשובה אין מעבירין אותו.
          ואם הועבר כמה שנים ממשרתו דינו כלכתחילה.
הנהגות לש"צ-לא להתערב בסכסוך בין 2 חברי קהילה.
          כשיש לו סכסוך עם אחד מבני הקהילה צריך להעמיד הדבר לפני הרב או הקהל ועושה ככל שיורוהו.
-גם מי שלא רגיל לקרות תנ"כ מקרי "מסיר אזנו משמוע תורה גם תפילתו תועבה".
 
סעיף ה
אם אין מוצאין מי שיהיה בו כל המדות האלו, יבחרו הטוב שבצבור בחכמה ובמעשים טובים:
הגה - ואם היה כאן עם הארץ זקן וקולו נעים והעם חפצים בו, ובן י"ג שנה המבין מה שאומר ואין קולו נעים, הקטן הוא קודם (מרדכי ספ"ק דחולין)
 מי שעבר עבירה בשוגג, כגון שהרג הנפש בשגגה וחזר בתשובה, מותר להיות ש"ץ. אבל אם עשה במזיד, לא, דמ"מ יצא עליו שם רע קודם התשובה (תשובת א"ז במסכת ברכות):
 
מה מקרי אין פרקו נאה-כשהיה מועד לעשות דברים שאינן הגונים, אבל מי ששגג פעם אחת ומתחרט מותר למנותו לכתחילה.
עשה עבירות בילדותו במזיד ויצא עליו שם רע בילדותו ושב בתשובה-שאר ימות השנה מותר למנותו לכתחילה. [ויש מחמירין-בה"ל] ימים נוראים, תעניות=יש להחמיר. ואם כבר נתמנה אין מסלקין לכו"ע.
ש"צ שהוציא טרפות רבות תחת ידיו-מסלקין אותו דדנים אותו כמזיד. ואם כבר שב בתשובה אין מסלקין אותו. (פמ"ג מסתפק שגם בפעם אחת ידינוהו כמזיד)
 
סעיף ו
אין ממנין אלא מי שנתמלא זקנו, מפני כבוד הציבור. אבל באקראי, משהביא שתי שערות יוכל לירד לפני התיבה, ובלבד שלא יתמנה מפי הצבור או מפי ש"ץ הממנה אותו להקל מעליו להתפלל בעדו לעתים ידועים:
 
האם הציבור יכולים למחול על כבודם בזה-לא.
הביא 2 שערות אך לא נתמלא זקנו לענין תעניות ובר"ה ויוה"כ- דוקא ביום חול יכול באקראי אבל בהנ"ל  אין מורידין למי שלא נתמלא זקנו , אפילו באקראי, וגם בזה אין הציבור יכולין למחול.
האם צריך לבדוק 2 שערות בפועל -מ"א-בדבר דרבנן אזלינן בתר רובא שמביאים 2 שערות.
          פמ"ג לפי רמב"ם- תפילה דאו', וע"כ אסור לש"צ כזה להוציא י"ח עד שנודא שיש לו  שערות.
מנוי הנ"ל להתפלל כשהחזן לא נמצא-יש מקלין דאין זה מקרי קבוע שהרי אפשר שלא יצטרך להתפלל ומה שאסרו בלא נתמלא זקנו זה בלא מינוי כלל.
                    ב"ח וא"ר-גם באופן זה מקרי קבוע ולא מקרי אקראי אלא כשלא נתמנה כל עיקר.
ש"צ לפריסת שמע שונה בדינו מש"צ לתפילה-בה"ל-רמב"ם.
 מנוי ש"צ שלא נתמלא זקנו היכן שאין משהו אחר-בה"ל אבל-אין למנותו בסתמא לכל השנה פן יזדמן להם מי שנתמלא זקנו.
ש"צ אבל שלא נתמלא זקנו-לבה"ל יוכל-לא ירד בקבע.
בה"ל-מקל בערבית אפילו בקבע דאין חזרה אלא קדיש וברכו. וכ"ש שהציבור מוחל שאז לפי ב"י מועיל.
סעיף ז
אם אין שם מי שיודע להיות ש"ץ, כי אם בן י"ג ויום א', מוטב שיהא הוא ש"ץ משבטלו מלשמוע קדושה וקדיש:
 
סעיף ח
מי שאינו בעל זקן, כל שניכר בו שהגיע לכלל שנים שראוי להתמלאות זקנו, נתמלא זקנו קרינן ביה. הילכך בן כ' שנה, אע"פ שאין לו זקן, ממנין אותו:
הגה - וכן אם היה לו זקן, אפילו מעט, קרינן ביה נתמלא זקנו אם הוא מבן י"ח ולמעלה (ב"י בשם מ"ס פי"ד ונ"י פ' הקורא עומד):
סעיף ט
סריס, י"א שמותר למנותו אם הוא בן עשרים:
 
קודם גיל 20-אבל באקראי לא יכול להיות ש"צ כיוון שלא הביא 2 שערות עדיין הוא קטן.
סעיף י
יש ללמוד זכות על מקומות שנוהגים שהקטנים יורדין לפני התיבה להתפלל תפלת ערבית במוצאי שבתות:
הגה - ובמקומות שלא נהגו כן, אין לקטן לעבור לפני התיבה אפילו בתפלת ערבית,
אפילו הגיע לכלל י"ג שנים ביום השבת אין להתפלל ערבית של שבת, דהרי עדיין אין לו י"ג שנה (מהרי"ל):
 
הסבר המנהג-כיוון שאין מוציאין את הרבים י"ח שהרי אין חזרה אלא רק ברכו וקדיש.
          לכתחילה-גם ב"י סובר שאין נכון לכתחילה.
          מי שלא שמע ברכו בשחרית-לא יפרוס על שמע.
          דעת הרמ"א-קטן שאינו חייב בברכו אין מוציא את הציבור.
ערבית של שבת-הרמ"א מתכוון שתוספת שבת לא עושה אותו בן י"ג אבל אם מתפלל ערבית אחר צה"כ מותר לירד לפני התיבה.
מתי מקרי בן י"ג ויום אחד-לא שבאמת צריך יום אחד אלא רק י"ג שנים שלמות מיום ליום ולפיכך בתחילת לילה של יום הולדתו נתמלא שנותיו והוי כגדול. ולכן מי שנולד ביום א' דר"ה קודם ביה"ש נעשה בן י"ג בכניסת ר"ה של שנת י"ד.
סעיף יא
ש"צ שמאריך בתפלתו כדי שישמעו קולו ערב, אם הוא מחמת ששמח בלבו על שנותן הודאה להש"י בנעימה, תבא עליו ברכה. והוא שיתפלל בכובד ראש ועומד באימה וביראה. אבל אם מכוין להשמיע קולו, ושמח בקולו, ה"ז מגונה. ומ"מ כל שמאריך בתפלתו לא טוב עושה מפני טורח הצבור:
 
קריירה של זמר או ש"צ-ש"צ.
ש"צ שרקק יקנח ידיו ואז יתפלל-ס"ח.
עונש למכוון להשמיע קולו-ר' ישמעאל כ"ג אמר לרשב"ג שדינו למות כל כיוון שנהנה להשמיע ד"ת.
מדוע אין להאריך בשבת ויו"ט-משום שאין זה מחציו לה' וכו' ואף ברצון הקהל – אם יותר מידי הוי מגונה.
ש"צ שקולו מרתת ושבור – פסול.
מעלות בחזן כהן לוי וישראל ות"ח קודם לכולם.
 
סעיף יב
אין ממנין מי שקורא לאלפי"ן עייני"ן ולעייני"ן אלפי"ן:
 
אם כל הקהל מדבר באופן הזה-מותר. וכן בה"ל מי-שאין רוב העם מבחין בזה.
מגמגם-אין ממנים לש"צ ויש מקילין כיון שאינו משנה האותיות מהוויתן.
מחליף ח' ב-ה' ואין אחר-פר"ח-מותר באקראי.
                              פני משה-אוסר אא"כ כשמתאמץ יכול לקרות היטב.
סעיף יג
פוחח, והוא מי שבגדו קרוע וזרועותיו מגולים, לא ירד לפני התיבה:
 
אופן הגלוי שאסור- זרועותיו וגם כתפיו.
פורס על שמע-מותר.
קריאה בתורה-דינו כש"צ דהוא גנאי.
סעיף יד
סומא יורד לפני התיבה, ובלבד שלא יקרא בתורה, משום: דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה:
 
חו"י חולק על שוע וסובר שאפילו סומא בעין אחת לא יתפלל בימים נוראים כל שיש אחר.
מ"ב-לכו"ע אין לסלקו אם נעשה סומא.
ש"צ עם בעיות שמיעה-רע"ק כל שאינו שומע כלל לא יהיה ש"צ דלכתחילה צריך לשמוע לאזניו.
 
סעיף טו
ש"צ קבוע יורד לפני התיבה מעצמו ולא ימתין שיאמרו לו:
 
[בה"ל "ולא ימתין-מביא גר"א שחולק]
 
סעיף טז
מי שאינו ש"צ קבוע צריך לסרב מעט קודם שירד לפני התיבה, ולא יותר מדאי, אלא פעם ראשונה מסרב וכשיאמרו לו פעם שניה, מכין עצמו כמו שרוצה לעמוד, ובפעם שלישית יעמוד. ואם האומר לו שירד הוא אדם גדול, אינו מסרב לו כלל:
 
ש"צ שפרש מעצמו ונתמנה אחר תחתיו-אמנם א"צ רשות מהקהל כשרוצה להתפלל אבל צריך מהחזן החדש.
          ולדעת בה"ל-גם ש"צ כזה צריך לנטול רשות מתחילה.
גדול האמר לו לעשות דבר גסות ושררה-אע"פ דאין מסרבין לגדול לענין תפילה מכ"מ לגסות ושררה  צריך לסרב.
סעיף יז
אם טעה ש"צ וצריכין להעמיד אחר תחתיו, אותו שמעמידין תחתיו לא יסרב:
[שלא יהיה הפסק בתפילה]
סעיף יח
האומר: איני יורד לפני התיבה מפני שבגדי צבועין או מפני שברגלי סנדל, לא ירד באותה תפלה כלל, מפני שדרך האפיקורסין להקפיד בכך וחיישינן שמא אפיקורסות נזרקה בו:
 (הגה - ואפי' אם נותן אמתלא לדבריו, לא מהני) (ב"י בשם ר' יהונתן):
 
סרב מהסיבה הנ"ל ואחר נתחרט- שוב לא מניחין לו.
מדוע לא נפסל תמיד-כיוון שלא אמר אפיקורסות להדיא די לפוסלו לתפילה זו בלבד.
מדוע נפסל אם ניתן אמתלא-כיוון שהציבור ביקשו לא היה לו להיות סרבן, כיוון שמדינא מותר.
נתן אמתלא לדבריו מיד-לפי פר"ח יכול לרדת אף באותה תפילה. ומה שפוסל רמ"א זה בנתן אמתלא אח"כ.
סעיף יט
יש מונעים גר מלהיות ש"צ, ונדחו דבריהם.
 אפילו יחיד יכול לעכב ולומר: איני רוצה שפלוני יהיה חזן, אם לא שכבר הסכים עליו מתחלה:
הגה - ודוקא שיהיה לאותו יחיד טעם הגון על פי טובי העיר, אבל בלאו הכי אין היחיד יכול למחות בש"צ (מהרי"ו סי' ס'.
ואם הוא שונאו, יכול למחות בו קודם שהסכים עליו (מהר"ם פדואה סימן ק"ד ומהרי"ק שורש מ"ד).
ומי שהוא שונא לש"צ לא יעלה לספר תורה כשקורא התוכחה (אור זרוע):
 
עליית שונא לפרשת תוכחה -כי כמים הפנים לפנים ויש חשש סכנה אם החזן יתכוון עליו וע"כ לא יקרא לו לעליה]
 
טעם האוסרים בגר- כי לא יכול לומר "א-לוהי אבותינו", וכשמתפלל ביחיד יאמר "א-לוהי אבות ישראל".
טעם המכשירים בגר -א-לוהי אבותינו הולך על אברהם שנקרא אב המון גויים.
ש"צ ממזר-שכנה"ג-תלוי במח' אם כשר לכתוב תפילין ולפי מ"א יכול. ודרכ"י-מכשיר בתפילין ופוסל בש"צ.
ציבור הרוצה להעביר ש"צ באופן  שישלמו לו שכרו מושלם-כיוון שלא עשה שלא כהוגן אין חצי ציבור יכולים אף אם משלמים אבל רוב קהל יכול כאשר משלם.
מקרים בהם אין הסכמה על מינוי חזן
מ"ט דיחיד מעכב-לכל ישראל יש חלק בתמידים, וא"א להקריב שלא לדעת האדם. ואם כבר הסכים עליו אינו יכול להתחרט
יחיד מוחה בראשון ומביא שני יקר יותר- הציבור יכולים לומר שאת התוספת ישלם מכספו.
מחאת יחידים בשאר מינויים-יכול יחיד למחות כשרוצה אחר. אא"כ רוב הקהל מסכימים שהראשון טוב מן האחר.
מיעוט יכול לכפות לשים רב מעולה יותר.
יחיד שאינו רוצה רב כלל-אין במחאתו כלום.
הדין היום-פמ"ג-רשות להעביר דווקא ע"י 7 טובי העיר או הנכבדים כל מקום ומקום לפי התקנה.
          אחרונים-דין שו"ע הוא דווקא בימותם  אבל לא היום שמחזיקים במח' בלא טעם וריח וכוונתם שלא לשם שמים ע"כ הולכים אחר פורעי מס ואפילו הם קרובים.
          מ"א-היום לא שייך דין עכוב ביחיד לעניין ש"צ כיוון שאין הש"צ מוציא את הרבים י"ח, ואינו עושה כשלוחו, אלא רק לפיוטים ועל קדיש וברכו אין קפידא.
והעיקר שלא ירבו במח' וע"כ אין משגיחים ביחיד.
ש"צ שנתקבל לפרק זמן קצוב-כשנגמר החוזה הוי קבלה מחדש.
ש"צ לשנה והתפלל גם בתחילת שנה-כיוון שלא מחו בתחילת שנה חייבים לשלם לו מושלם.
מתי יחיד מוחה ע"פ טובי העיר-דווקא בעניין שבמידות אבל לא טענת פסול כי לעולם יחיד לא יכול למחות בזה כל זמן שלא ברר כי יש לחוש לפגמו.
דין שונא-דווקא כשידוע שהם שונאים ואז שאינו נעשה לשליחו בע"כ אבל לא כשאומר סתם שהוא שונאו. וגם לא אם נעשה שונא אחר שהסכים עליו.
ש"צ שנעשה שונא על אחד מהקהל-הש"צ מחויב לומר בפירוש שמתכוון להוציא גם את השונא בתפילתו כי אם מכוון שלא להוציאו גם אוהביו לא יי"ח.
מידותיו של ש"צ-להוכיח במילי דשמיא ובענייני עצמו מעביר על מידותיו ואהוב על הקהל.
שונאו של הקורא בתורה שנקרא לעלות-פתחו שערים-מחשש סכנה לא יעלה.
                                                כהן-יעלה כי בזיון ס"ת עונשו חמור. שומר מצווה לא ידע רע. וכן נוטה מ"ב.
                                                 ועדיף שיצא בין גברא לגברא.
 
סעיף כ - אם אחד רוצה לומר תפלה בשביל אביו ואחד רוצה לומר בשביל אחר, מי שירצה הקהל שיאמר התפלה, הוא יאמר:
[כי אין יכול להיות שליח קהל להתפלל בע"כ]
תפילה היא יותר מצווה מאשר אמירת קדיש.
האם קהל יכולים למנעו מלומר קדיש-לא.
האם היחיד יכול למחות-לא.
תקנה שיש ש"צ קבוע ולא האבל-כדי למנוע מעמי ארצות טעויות בתפילה.
מ"ט אבל מתפלל-מצוה לתת לאבל להתפלל, שהוא נח"ר למת ומצילו מן גהנום.
אבל אשר לא מבטא מילים נכון–אין לו להתפלל.
אבל מול מוהל-מוהל, אא"כ זה ייארצייט.
בתפילת ערבית אין למחות-כיון שאינו כנגד תמידים אלא רק כנגד איברים ופדרים ואפשר שאין צריך דעת בעלים.
          ומכ""מ אין להתקוטט בשביל שום מצווה.
סעיף כא
אין למנות ש"צ ע"פ השר אע"פ שרוב הצבור חפצים בו:
מ"ט-חלילה לקבל עבודת בוראנו ע"י גוי.
סעיף כב
שליח צבור בשכר עדיף טפי מבנדבה:
הגה - ואין לאדם להתפלל בלא רצון הקהל.
וכל מי שמתפלל בחזקה ודרך אלמות אין עונין אמן אחר ברכותיו (בנימין זאב סי' קס"ג ואגודה פרק כיצד מברכין):
 
[ואין עניים יכולים לסרב כיוון שש"צ בשכר עדיף]
מ"ט 1. למנוע ממי שאינו הגון לפשוט קולו להתפלל.
       2. בשכר מכוון טפי.
עדיף להימנע ממצווה מאשר להתקוטט- צנועים מושכים ידיהם מאכילת לחם הפנים אע"פ שאכילת לחם הפנים היא מצווה והגרגרנים חוטפים ואוכלים.
מאידך יש למחות בכדי שלא תבטל מצווה-כגון הכנסת אורחים או החזקת ת"ת שהרי מדינא כופין עליהם.
סעיף כג
שכר ש"צ פורעים מקופת הקהל, אע"פ שהש"צ מוציא הדל כעשיר, מכל מקום אין יד העני משגת כעשיר:
הגה - וי"א שגובין חצי לפי ממון וחצי לפי הנפשות, וכן הוא מנהג הקהלות (מהר"ם פדואה מ"ד):
 
סתירה בשו"ע-בסימן נה' כא פסק חציו לפי ממון וחציו לפי נפש לענין שכירות אדם ששוכרים להשלמת מנין בימים נוראים.
          א"ר-בחזן הדין שונה.
          גר"א-שו"ע חוזר בו ממה שכתב כאן וסובר כרמ"א.
          במקום שאין מניין-יגבו לפי ממון.
נפק"מ בין שכירות חזן בימים נוראים ושאר ימות השנה-בימים נוראים שהעשירים לא מעוניינים להתרחק מהבית יש ענין שעשירים יתנו יותר מאשר עניים שלא משנה להם היכן מתפללים ולכן מחשבים לפי ממון בלבד ובשאר ימות השנה שהם שווים, ואז אין מחשבים לפי הממון בלבד.
סעיף כד
צבור שצריכין לשכור רב ושליח ציבור ואין בידם כדי שכר שניהם, אם הוא רב מובהק וגדול בתורה ובקי בהוראה, הוא קודם. ואם לאו, ש"צ קודם:
 
 
מלמד תורה או חזן המוציאים י"ח בתפילה-מלמד תורה עדיף.
חיוב לתת לרב-על כל בני הקהילה וכמו שחייב ליתן למקווה.
בה"ל שליח ציבור-1. יש חיוב גדול על כל עיר לשכור להם רב.
                     2. ואם אנשי העיר יודעים להתפלל בוודאי רב קודם.
                     3. אין להסתפק רק בשו"ב אא"כ יודע בהלכות נידה, שבת ויו"ט ופסח.
                    4. הממנים חזן המפורסם בנגון במקום רב - הציבור יבואו לידי איסורים וחיובי כרת .
והתמנות הש"צ שלא לשם שמים- "נתנה עליה קולה ע"כ שנאתיה" 
סעיף כה
אין מסלקין חזן מאומנתו, אלא אם כן נמצא בו פסול:
הגה - ואין מסלקין אותו משום רנון בעלמא, כגון שיצא עליו שם שנתפס עם הכותית, או שמסר אדם.
אבל אם באו עליו עדים בזה, וכיוצא בזה, מעבירין אותו.
וש"צ שהוא שוחט ובודק לא יתפלל בבגדים הצואין ומסריחין, ואם אינו רוצה להחליף בגדיו בשעת התפלה ולהתפלל, מעבירין אותו.
וש"צ המנבל פיו או שמרנן בשירי הנכרים ממחין בידו שלא לעשות כן, ואם אינו שומע מעבירין אותו (כל בו דף קנ"ה ע"ד).
ש"צ שהזקין ורוצה למנות בנו לסייעו לפרקים, אע"פ שאין קול בנו ערב כקולו, אם ממלא מקומו בשאר דברים, בנו קודם לכל אדם ואין הצבור יכולין למחות בידו. (תשובת רשב"א סי' ט'):
[אא"כ קולו משונה]
מקרים בהם מעבירים חזן מאומנותו-1. יש עדים על הפסול. ופסול עד שיעשה תשובה אבל לא מועיל שנשבע שלא ימשיך כי ממילא היה מושבע ועומד.
                           2. גם ברינון בעלמא-יש להושיב בי"ד ע"ז.
                         3. ש"צ שמאיים שימסור יהודי לגוי אע"פ שקיבל התראה על כך.
                         4. קלא דלא פסיק אע"פ שאין עדים-יחיד מוחה עליו להעבירו.
    5. עבר עבירה בילדותו ולא שב בתשובה אף אם מינו אותו מעבירים אותו כי פסול בעברה פסול לעדות.
מקרים בהם אין למנות לכתחילה-1. אפילו רינון בעלמא מעכב ואפילו היה בילדותו.
                                        2. ש"צ שביתו זינתה תחת בעלה.
                                        3. אע"פ שעשה תשובה משום שאין עברו נאה.
ש"צ שלא יכול להתנקות משכבת זרע-בימים נוראים יש לגעור בו שיטבול, ולפחות שיחליף בגדים ואם לא יעשה כן מעבירים אותו.
                    ש"צ שהולך בבגדים צואים-בכלל המשניאים וכמו שאסור לת"ח.
          פירוש שירי נכרים-1. ניגון של גוים שמזמרים בע"ז שלהם..
פסולים נוספים בש"צ-1. הולך לערכאות פסול להיות ש"צ בימים נוראים אא"כ עשה תשובה.
                    ואם נשאר בידו ממון שלא כדין פסול מחמת עברה כל השנה.
          ולדינא כיון שהאיסור נשתכח אפשר שהוא שוגג ואין לפסלו בכל השנה אבל בימים נוראים יש להחמיר.
2. ש"צ שוחט שמכר טריפה בשוגג--             אין מסלקים אותו, אך אין ממנים לכתחילה.
     לא ניקה את החלב היטב--                      ואם עשה תשובה ממנים לכתחילה
האם חזן יכול למנות אחר-אם לא יכול להתפלל, רק הציבור יכול למנות אחר תחתיו, מאידך יכול לבקש מאחר שיסיענו לפרקים כשהוא ראוי הן בעניין המלאכה והן בירא"ש.
האם תמיד בנו קודם-רשב"א-בכל המנויים בנו קודם, ואפילו יש גדולים מהבן כיוון שהוא ממלא מקום אבותיו.
          האם הבן קודם כשאביו חכם המרביץ תורה-מחלוקת.
בן מול אחד שמרוצה לרוב הציבור-ישמשו שניהם.
בה"ל-אם באו עליו עדים- 1. חת"ס-בקלא דלא פסיק אך הוא מרוצה לכל הקהל כחזן א"צ להעבירו, ומכ"מ אם אחד מוחה יכול להעבירו.
                    חת"ס-2. אפשר להוריד חזן ע"י קלא דלא פסיק אף שאין מוחה וכגון שיצא קול שנעשה כיעור בפני עדים. והעדים הלכו למדה"י.
                            3. דווקא עדים כשרים אבל בנשים ועבדים אין מורידים אף שיש רננה אא"כ יחידים מוחין בו.
מה נקרא קלא דלא פסיק-אם יום וחצי לעזה עליו העיר ואין לו אויבים העשויים להוציא הקול.
וכן מהרי"ק-קלא דלא פסיק הוא קול שהרבים מסכימים עליו ואינו פוסק. אבל ביחיד שפירסם לכל העיר אינו קלא דלא פסיק.
כיצד מועיל קלא דלא פסיק והלא אם יורידוהו, יהיה לו הפסד ממון-(ולעניין הפסד ממון לא מועיל קלא דלא פסיק לכו"ע) –אפשר שמלכתחילה לא ניחא לאנשי למנות איש שיש לו פריצות שיבוא לידי קלא דלא פסיק והיה לו לשמור עצמו שלא יבוא לכך.
אומדנא דמורה ג"כ לא מועיל להוציא ממון וכ"ש קלא בעלמא.
סעיף כו
קהל שנהגו למנות אנשים על צרכי הצבור לזמן, ובהגיע הזמן יצאו אלו ויכנסו אחרים תחתיהם, בין לחזן בין לקופה של צדקה בין לשאר מנויים הצריכין לצבור, בין שנוטלין עליהם שכר בין שאינם נוטלים, אפי' לא קבעו להם זמן סתמם כפירושן מאחר שנהגו כך:
 הגה - יש מי שכתב דשליח צבור יתפלל מתוך ספר המיוחד לצבור דודאי נכתב לשמו (מהרי"ל בשם רוקח):
ואפילו סידור היחיד יפה יותר. בספרים נדפסים אין חילוק בין יחיד לציבור.
ונכון להתפלל מתוך סידור בין יחיד בין ש"צ.
משמעות חזן-רואה, שצריך לראות איך לקרא. [וירא-וחזי] 
        
 
 
 
סימן נ"ד – דינים השייכים להשתבח
סעיף א
ישתבח אינה פותחת בברוך, לפי שהיא סמוכה לברוך שאמר, ששתיהן נתקנו על פסוקי דזמרה, זו לפניהם וזו לאחריהם:
 
המזמורים אינם הפסק, כמו ברכה אחרונה שבק"ש וכמו בהלל.
 
סעיף ב
אין לענות אמן אחר מלך מהולל בתשבחות אלא אחר חי העולמים, ששם הוא סיום הברכה:
 
פירוש העולמים-ה' חי ב2 עולמים ושליט בעוה"ז ובעוה"ב.
האם אפשר להפסיק לאמן יש"ר וקדושה-צ"ע.
כנ"ל בברכה קצרה-צ"ע.
 
סעיף ג -המספר בין ישתבח ליוצר עברה בידו וחוזר מעורכי המלחמה.     אלו דברים יוצאים מכלל זה.
          האם הנחת טו"ת נחשבת הפסק לענין זה.     במקרה שהפסיק מה צריך להוסיף קודם הקדיש ומדוע.
 
המספר בין ישתבח ליוצר, עבירה היא בידו וחוזר עליה מעורכי המלחמה.
ויש מי שאומר שלצרכי צבור או לפסוק צדקה למי שבא להתפרנס מן הצדקה, מותר להפסיק:
הגה - ומזה נתפשט מה שנהגו בהרבה מקומות לברך חולה או לקבול בבהכ"נ שיעשה לו דין, בין ישתבח ליוצר, דכל זה מיקרי לצורך מצוה
ולאחר כך כשחוזרין להתפלל יאמר הש"צ מקצת פסוקי דזמרה ויאמר קדיש עליהם, כי לעולם אין אומרים קדיש בלא תהלה שלפניו.
ולכן מתחילין ערבית בלא קדיש (כל בו).
וכן מי שלא היה לו ציצית או תפילין והביאו לו בין ישתבח לקדיש, יכול להניחם ולברך עליהם,
אבל בין קדיש לברכו לא יפסיק בשום דבר (א"ז פ' תפלת השחר),
 וכ"ש שלא יפסיק לאחר שאמר הש"ץ ברכו קודם שמתחילין ברכת יוצר (ב"י סוף סי' נ"ו בשם המנהיג וע"ל סוף סי' נ"ו):
 
{רמא- לעולם אין לומר קדיש ללא פסוקים לפניו, (למעט אחר תפילה שאז הקדיש הולך עליה)וא"א לומר קדיש על אמירת ברכו לבד }
הפסיק לדבר מצוה, כיצד חוזר הש"צ להתפלל- חייב הש"צ לומר פסוקים ואז להגיד הקדיש. ובלי פסוקים לא יאמר קדיש אלא יתחיל בברכו.
 
מזמור "ממעמקים" בין ישתבח ליוצר בעשי"ת ע"פ האר"י-צ"ע.
מעלת פסד"ז- מכריתים את הקליפות שמונעות מהתפילה לעלות. ואם מדבר בין ישתבח ליוצר הקליפות חוזרות.
הפסקה לדבר מצווה-בין ישתבח ליוצר מותר כי הם שני עניינים.
הפסקה בין קדיש לברכו, או בין פרקים של ק"ש וברכותיה  או של פסד"ז -אסור להפסיק אפילו בצרכי רבים ולדבר מצווה.
אמירת קדיש אחר לימוד תורה-כשלמד תורה שבע"פ יאמר מקצת דבר ואגדה כר' חנניא בן עקשיא" או א"ר אלעזר א"ר חנינא תלמידי חכמים וכו'. (ואפילו שרק 2 למדו מכ"מ כיון שהיו 10 בזמן הלימוד יכולים לומר קדיש אח"כ) ואחר ג' פסוקי תנ"ך אומרים קדיש שלם. ויכול לומר גם מי שהגיע אחר הלימוד.
האם מניח ומברך על תפילין כאשר הביאו לו:
          באמצע פסוקי דזמרא- מניח ומברך.
          בין ישתבח לקדיש- ש"צ -אע"פ שיש גנאי כשהציבור צריך להמתין מכ"מ כיון שיש צורך, יניח ואין צריך לומר אח"כ פסוקים כי השהייה מועטת.
                    יחיד- צריך לסיים ההנחה באופן שיוכל לענות אשי"ר וברכו (אא"כ כבר שמע קדיש וברכו) ואין לסמוך לכתחילה על שומע כעונה. ואם לא , יניח בין ברכו ליוצר.
בין ברכו ליוצר-הוי אמצע פרק, ע"כ אם מתעטף בטלית, מכ"מ יברך רק אחר התפילה.
ותפילין יניח בלא ברכה ויברך קודם אהבת עולם כי מותר לברך על התפילין בין הפרקים. 
 
סימן נ"ה – דיני קדיש
 
סעיף א
אומרים קדיש. וא"א אותו בפחות מי' זכרים בני חורין גדולים שהביאו ב' שערות, וה"ה לקדושה וברכו שאין נאמרין בפחות מעשרה:
 
מס' קדישים שצריכים לשמוע בכל יום-7 "שבע ביום הללתיך"
א.      אחר ישתבח . ב. ½ קדיש אחר 18. ג. תתקבל אחר ובא לציון. ד. אחר עלינו.  ה. אחר אשרי של מנחה.  ו. אחר תפילת מנחה.  ז. אחר ק"ש של ערבית וקודם 18.
להגיד קדיש על פסוקי תורה באסיפה ספונטנית-כמושיש למעט בברכות כך יש למעט בקדישים.
קדיש בלע"ז-כשאין יודעים לה"ק אפשר לומר קדיש וקדושה בלע"ז.
דוגמאות לדבר שבקדושה שצריך עשרה-קדיש, קדושה, ברכו, קריה"ת, נשיאת כפיים, חזרת הש"צ, (סק' ה') הפטרה בנביא (סק' ו'),
מקור הלימוד לעשרה-ונקדשתי בתוך בני ישראל תוך תוך ממרגלים.
האם מספיק שיהיו 10 לקדיש בלבד ואע"פ שלא היו 10 בזמן שקראו את מה שהקדיש בא עליו כגון : פסד"ז ,לימוד תורה, עלינו לשבח, אמירת אשרי, שקודם מנחה- ט"ז – מספיק רק  לקדיש.
גר"א מ"א-צריך גם לפני ולכן יאמרו ג' פסוקים וכו'.
פמ"ג- לכו"ע לענין פסד"ז וקדיש שלאחר תפילת ערבית סגי ב10 לקדיש בלבד.
          מי לא מצטרף למניין-נשים עבדים קטנים טומטום אנדרוגינוס חצי עבד וחצי בן חורין. [אדם שנוצר בספר יצירה-עיין חכ"צ]
קדיש וברכו ע"י קטן כשיש 10 גדולים-פר"ח-אוסר פמ"ג- לכתחילה להחמיר.
כיצד עונים אמן כשיש 2 שאומרים קדיש-אם מסיימים יחד תכ"ד יענה אמן לכולם (ואם יש הפסק-יענה לכל אחד ואחד.)
 
סעיף ב - ציבור שהתחילו להתפלל במנין ויצאו חלקם ולא נשאר מנין מה דין קדיש וקדושה, חזרת ש"צ ברכת כהנים וקריה"ת
 
אם התחיל לומר קדיש או קדושה בעשרה ויצאו מקצתן, גומרים אותו הקדיש או אותה הקדושה שהתחיל, והוא שנשתיירו רובן:
 הגה - ומ"מ עבירה היא לצאת, ועליהם נאמר ועוזבי ה' יכלו (ישעיה א, כח) (ירושלמי).
אבל אם נשארו י' מותר לצאת (מרדכי פ' בתרא דמגילה):
 
עזבו מקצת בישתבח או באשרי של מנחה, האם אומר קדיש שלאחריו-פמ"ג מסתפק כיוון שהקדיש שייך להם.  והאחרונים-פסקו שלא.
עזבו מקצת ב"אבות"-אפ"ה ממשיך.
עזבו מקצת בקדיש, האם יכול לומר הברכו, שאחריו-מח'. ונפק"מ אם קדיש שייך לקדיש שלפניו.
עזבו מקצת בחזרה האם יעשו נשיאת כפיים-לא, כי הוא עניין אחר. אבל או"א ברכנו בברכה המשולשת אפשר לומר כי זה שייך ל18.
רוב=6 ,דא"צ רובא דמינכר.
עד כמה צריך להתעכב בכדי שלא יהיה בכלל ועוזבי ה' יכלו-רק עד שיגמרו אותו עניין כגון אם מצטרף להשלים לברכו אינו מחויב להמתין לחזרת הש"צ שהוא עניין אחר. ואם היה איתם בחזרת הש"צ צריך להמתין עד שיגמרו כל סדר קדושה וקדיש תתקבל שלאחריה.
אם העשירי עזב, האם יכול התשיעי לעזוב, שהרי ממילא יכולים לגמור העניין-בה"ל–צ"ע.
כשיש מניין האם מותר לעזוב באמצע קדושה-בה"ל - ברמא כאן משמע שמותר, אולם בסימן קכ"ה – משמע שאסור.  ודעת בה"ל לאסור. 
 
סעיף ג
אם התחיל באבות ויצאו מקצתן, גומר אפילו קדושה:
 הגה - ואם יצאו מקצתן לאחר שהתחילו להתפלל יוצר, לא יתחיל הש"צ להתפלל התפלה בקול רם, דכבר נשלם תפלת יוצר. [לאפוקי ממהר"ש שמתיר]{ ב18  שבלחש היה עשרה, ובחזרה אין 10-לא יתחילו בחזרה]
 ואם יצאו לאחר שהתחיל בקול רם וקדושה, יכולים להשלים כל סדר קדושה ולומר הקדיש שלם שלאחריה דשייך לתפלה, שהרי אומר תתקבל צלותהון וכו', [ואפילו יצאו באבות שלפני קדושה, כמו"כ אומרים ה-½ קדיש שאחר 18]
אבל אין קורין בתורה, דזהו ענין אחר.
 ותפלת ערבית וקדיש שלאחריו לא שייך לקריאת שמע וברכותיה (ר"ן פ' הקורא את המגילה שבולי הלקט ות"ה סי' ט"ו):  [לכן אם עזבו בזמן ברכו יכול לומר עד הקדיש שלפני התפילה לפי שהקדיש שייך לברכת ק"ש]
היה 10 ב18 של מוצ"ש-יכול לומר ½ קדיש וסדר קדושה וקדיש שלם שלאחריו כיוון ששייך לתפילה כמו בשחרית.
אמרו קדיש וברכו ב 10 ויצאו מקצתן- מקרי שכבר התחילו יוצר ב 10 ומתפללים אף 18.
קדיש אחר עלינו כשיצאו מקצתם בעלינו-לא אומר, דקדיש זה אינו אלא מנהג, וכ"ש קדיש אחר שיר היחוד או אחר מזמור או לימוד.
עזבו מקצתם באמצע יוצר-בה"ל אם-אם אמרו קדיש וברכו והיה 10, יכולים לומר הקדושה שביוצר אף לפוסקים שאין קדושת יוצר נאמרת בפחות מ10.
התפללו 10 בלחש בשחרית ויצאו מקצתן-בה"ל ותפלת-לא יכולים לעשות חזרה וגם לא קדיש אח"כ דלא דמי לערבית.
 
סעיף ד - האם אפשר לצרף קטן למנין עשרה, האם אבל או אונן  מצטרפים למנין.
 
יש מתירין לומר דבר שבקדושה בתשעה וצירוף קטן שהוא יותר מבן שש ויודע למי מתפללין, ולא נראין דבריהם לגדולי הפוסקים וה"ה דעבד ואשה אין מצטרפין:
הגה - ואפילו על ידי חומש שבידו אין לצרפו.
מיהו יש נוהגין להקל בשעת הדחק (הרא"ש ומרדכי והגהות מיימוני פ"ט מהלכות תפלה):
[ואע"ג דלגבי זימון נפסק בשו"ע שכן מצטרף (קצט י) מכ"מ דבר שבקדושה חמור טפי.]
[המנהג לצרף קטן ע"י חומש שבידו ודווקא אחד ודווקא לקדיש וברכו שהוא חיוב אבל לא לקדיש שאחר עלינו דהוא רק מנהג.]
לדינא בצרוף קטן-אחרונים-לא לצרף אפילו בשעת דחק עד שיהיה בן י"ג שנים.
האם אונן מצטרף-כל שהוא מחויב להתאבל, אף שאינו צריך לקברו, כגון שאינו יורשו אינו מצטרף.
                              אם מסרו לכתפים-מצטרף.
                              מת בעיר אחרת, ויש מי שמשתדל בקבורה. מצטרף האונן.
                    אבל ר"ל—מצטרף לבהמ"ז ולתפילה.
בה"ל והוא הדין-לא מובן.
 
סימן ה
אם לא הביא שתי שערות, אפי' הוא גדול בשנים, דינו כקטן עד שיצאו רוב שנותיו שאז יתברר שהוא סריס.
ואם נראו לו סימני סריס קודם לכן, דינו כגדול: [למפרע משנת י"ג ויום אחד]
 הגה - ומיהו אין מדקדקין בשערות אלא כל שהגיע לכלל שנותיו מחזקינן אותו כגדול ואומרים לענין זה מסתמא הביא שתי שערות (מהרי"ק שורש י"ט): [כשמלאו לו 30 יום בשנת 20 ולא הביא 2 שערות אז מהני סימנים לעשותו סריס למפרע]
[ואפי' למ"ד תפילה דאו' מכ''מ צרוף ל10 אינו דאו' וע"כ כיוון שהגיע לכלל שנותיו מסתמא הביא 2 שערות דרוב אנשים כך הם.]   
מקום הבאת 2 שערות-בכל מקום בגוף ואפילו בזקן ונחשב כגדול מהיום שהביא.
          רוב שנותיו-יום אחד מעל 35 שנים. ואז אע"פ שלא הביא 2 שערות נעשה גדול למפרע מגיל 13 ויום אחד.
סימני סריס-אה"ע קע"ב ה. ואפילו סימן אחד די להחשיבו כסריס. וקודם שהגיע לגיל עשרים אף שיש לו סימני סריס עדין הוא קטן.
לצרפו לתפילה קודם גיל עשרים כשנראו בו סימני סריס-מותר דתפילה דרבנן. במיעוט מצוי חוששים לעניין דאו' אבל לא לדרבנן.
 
סעיף ו- האם אדם ישן מצטרף למנין,  האם מי שהתחיל להתפלל מצטרף למנין
 
ואם התחיל אחד מהעשרה להתפלל לבדו ואינו יכול לענות עמהם, או שהוא ישן, אפילו הכי מצטרף עמהם:
 
עד כמה מתפללים שאינם יכולים לענות מצטרפים-כל שיש רוב שכן יכולים לענות.
ויש מחמירים שדווקא אחד ולא יותר.
                    ישן-אפילו במקום דחק אין לצרף יותר מאחר ויש הרבה פוסקים שמחמירים באחד ישן.
    ט"ז-ישן אין מצטרף כלל וכן פר"ח דדינו כשוטה.
       מ"ב -ולכתחילה  צריך להקיצו. ועכ"פ שיהיה מנמנם.
האם ישן מצטרף לזימון ב10-כן כמו תפילה.
האם ישן מצטרף לקריאת התורה ונשיאת כפיים-צ"ע.
האם ישן מצטרף לקריאת מגילה-לא. דאין לגביו פרסומי ניסא.
קטן-לא מצטרף כי לאו בר קדושה הוא.
אם א"א להקיצו כלל האם מצטרף לדינא-בה"ל או שהוא-פמ"ג הסומך על שו"ע לא הפסיד
                                        ברכ"י ט"ז ופר"ח-במקום שמתפללים קדיש וקדושה.
                                        בקו"ר והשאר בלחש יש להקל במקום דחק בישן.
 
סעיף ז
כשאחד מתפלל לבדו נכון שהאחרים ימתינו מלומר קדיש עד שיגמור, כדי שיזכה גם הוא:
 
וכאשר יש מנין בלעדיו-אפ"ה.
אם אחד נרדם-לכתחילה צריך להקיצו.
                  ואם לא רוצה לקום-לשו"ע מצטרף.
                    ויש חולקים.
 
סעיף ח - האם אפשר לצרף חרש המדבר ואינו שומע, או אילם ששומע ולא מדבר, למנין עשרה.
 
חרש המדבר ואינו שומע, או שומע ואינו מדבר, הן כפקחין ומצטרפים.
אבל מי שאינו שומע ואינו מדבר, הרי הוא כשוטה וקטן:
 
אינו שומע אבל מדבר-לשו"ע-מצטרף.
        לט"ז-אין מצטרף כי לא ידע לענות אמן על הברכות שמברך ש"צ.
אחרונים-כשו"ע שהרי יכול לענות אמן כשרואה את כולם עונים ודומיא דהנפת סודרים בבית כנסת דאלכסנדריה.
האם שוטה מצטרף-שו"ע-לא.
        בה"ל הוא כשוטה- 1. רמ"א פוסק (קצט י) שאם השוטה מכוון ומבין. מצטרף לזימון וא"כ ה"ה לתפילה בשעת הדחק.     בה"ל מצדד כדעת השוע עפ"י המא.
2. תפילה קיל מזימון-כדי שלא יישארו ישראל בלא ברכו וקדושה.
3. מה מקרי שוטה-כל שיש בו אחד מסימני שטות.
4. פקח בתולדה שהפך להיות חרש ולא מדבר-דינו כשוטה.
5. עתים חלים ועיתים שוטה-מצטרף כשהוא חלים.
 
 
סעיף ט - ממתי קטן דינו כגדול כדי שנוכל לצרפו למנין או לעשות ש"צ.
 
לעולם הוא קטן עד שיביא ב' שערות אחר שיהיה בן י"ג ויום אחד, ושנת העיבור בת י"ג חדש:
 
מיקום 2 שערות וגודלם-אה"ע קנ"ה יז, יח.
מקור לדין עד מתי נקרא קטן-קיבלו חז"ל דהלמ"מ כמו כל השיעורים שלא יקרא זכר-איש, עד שלא ימלאו לו י"ג שנים ויביא 2 שערות אולם קי"ל שכל שהגיע לגיל זה חזקה שהביא 2 שערות, ולכן גם אם אין רואים 2 שערות חיישנן שמא נשרו מחמת רעב או שומן.
  מתי סומכים אחזקה-בדאו'-לחומרא ואין סומכים .ובדרבנן-לקולא וסומכים.
מי נאמן להעיד על גיל הנער-רק אביו.
בחור שאינו יודע מתי הוא בר מצווה-כיוון שהביא 2 שערות חייב להיזהר במצוות התורה כגדול דספק דאו' לחומרא.
האם צריך יום שלם נוסף לי"ג שנה-לא אלא אפילו רגע אחד  בשנת י"ד-סגי.
נולד בסוף יום ר"ה קודם שקיעה-נעשה י"ג בתחילת ר"ה של שנת י"ד.
נולד ביה"ש-ספק , ואזלינן לחומרא בכל דבר שהוא מדאו'.
 
סעיף י - מה דין קטן שנולד בשנה מעוברת ונתגדל בשנה פשוטה וההיפך.
 
אם נער אחד נולד בכ"ט לאדר ראשון משנה מעוברת, ונער אחד נולד באדר שני באחד בו, ושנת י"ג אינה מעוברת, אותו שנולד בכ"ט לאדר הראשון צריך להמתין עד כ"ט לאדר בשנת י"ג להיות בן י"ג שנה, ואותו שנולד אחריו באחד באדר השני יהיה בן י"ג שנה כיון שהגיע אחד באדר של שנת י"ג:
 הגה - ומי שנולד באדר ונעשה בר מצוה בשנת העיבור, אינו נעשה בר מצוה עד אדר השני (תשובת מהר"י מינץ סי' ט"ו):
אם שנת י"ג הוי ג"כ מעוברת-נעשה בר מצווה בשנה שבה נולד. ואע"פ ששו"ע פסק ששנת עיבור היא בת י"ג חודש מכ"מ זה לעניין שאם נולד בניסן עדיין לא יהיה בר מצווה באדר ב' כיוון שאדר א' כמו שלא קיים דמי.
          כמו כן אם נולד בר"ח אדר, אינו נעשה בר מצווה אלא בר"ח אדר ב' של שנת עיבור.
          נולד ביום א' דר"ח כסליו שהם ל' בחשון-אם בשנת י"ג חשון חסר וכ"ח כסליו הוא של יום אחד אינו נעשה בר מצווה אלא עד ר"ח כסליו.
          נולד בא' כסליו ויש רק ר"ח אחד-ובשנת י"ג יש 2 ימי ר"ח, נעשה בר מצווה ביום ראשון דר"ח.
*(לא ברור-הרי זה חודש חשון)
 
סעיף יא- האם עבריין מצטרף למנין
עבריין שעבר על גזירת הצבור או שעבר עבירה, אם לא נידוהו נמנה למנין עשרה:
 
סוג העברה שיכול להצטרף-דווקא לתיאבון אבל להכעיס אפילו בדבר אחד, או שהוא מומר לע"ז או לחלל שבת בפרהסיא דינו כעכו"ם ואינו מצטרף.
עבר עבירה שחייב מיתה אך לא נידוהו האם מצטרף-כן דכתיב בעכן "חטא ישראל" ומשמע שאע"פ שחטא, ישראל הוא ובקדושתו עומד.
קראים-אין מצטרפין ל10. שאינם מודים בתושבע"פ, וכל מי שהוא כופר בתושבע"פ אין מצטרף לכל דבר שבקדושה.
 
סעיף יב – האם מנודה מצטרף למנין
 
מנודה, אין מצרפין אותו לכל דבר שצריך עשרה,
 אבל מותר להתפלל בבהכ"נ שהוא שם, אלא אם כן פירשו להחמיר עליו בכך:
 
מנודה מחמת ממון-בה"ל מנודה-מצטרף.
האם צריך לפרש בעת הנידוי שאינו מצטרף לעשרה-בה"ל אין-1. דווקא אם פרשו אז שלא יצטרף.
                                                                      בה"ל-חולק דאין מצטרף אף שלא פירשו.
                                        2. ומכ"מ לקריאת מגילה-מצטרף.   
 
סימן יג - דין צירוף למנין של עזרת נשים, חצר גדולה - קטנה.
 
צריך שיהיו כל העשרה במקום אחד ושליח צבור עמהם, והעומד בתוך הפתח מן האגף ולחוץ, דהיינו כשסוגר הדלת ממקום פנימית של עובי הדלת ולחוץ, כלחוץ:
 
10נמצאים בבית אחד ואינם רואים זא"ז-מצטרפים.
חלק בחדר אחד וחלק בחדר שני ויש פתח פתוח ביניהם-לדעה מקילה כל שרואים זא"ז מצטרפין.
                                                            מחמירה-אף שרואים זא"ז אין מצטרפין. (כיוון שהם ב2 רשויות)
9 בבית 1 בסוכה-מח' אם מצטרף.
9 בצד ימין של וילון 1 מצידו השני של וילון-אם במקום אחד והווילון נפרס לצניעות – מצטרפים.
                                                  אולם אם הווילון נפרס למחיצה בפני תפילין או ס"ת או לשמש מיטתו-מח'.
עומד תוך פתח, וכשסוגר הדלת נמצא בחוץ-שוע -לא מצטרף.
                                        מ"א-כל עוד פתוח נחשב כבפנים.
                                         אבן העוזר-נחשב כבפנים ומצטרף דלא גרע מחצר קטנה שנפרצה לגדולה.
         
ואם רואים אלו את אלו בכל המצבים כנ"ל-בה"ל לחוץ-מצטרפים כבסע' יד' ולכתחילה טוב להחמיר שיכנסו דקולת הרשב"א נאמרה רק בדרך אפשר.
 
סעיף יד
מי שעומד אחורי בהכ"נ וביניהם חלון, אפילו גבוה כמה קומות, אפילו אינו רחב ארבע, ומראה להם פניו משם, מצטרף עמהם לעשרה:
 הגה - גגין ועליות אינן בכלל בית, והעומד עליהם אינו מצטרף (ר"י נ"ג ח"ז):[ מדובר שאין רואים את האנשים שבהם והם אינם באותו מפלס]
 
מ"ט-אף שיש הפסק מחיצה ביניהם, כיוון שמראה להם פניו דומה לדין צירוף לזימון שאם מקצתן רואים אלו את אלו דמצטרפין.
חלק עומדים בבית כנסת וחלק בעזרת נשים- כל שבמחיצה יש חלון ומראה להם פניו משם מצטרף עמהם לעשרה.
                              ואם יש 10 בבית כנסת-כ"ש נחשב כמתפלל בציבור.
                              ויש מחמירין שירד לתוך הבית כנסת כי אינו דומה לזימון.
סעיף טו
אם מקצתן בפנים ומקצתן בחוץ, ושליח צבור תוך הפתח, הוא מצרפן:
 
מ"ט-כיוון שהוא ש"צ כ"א נותן דעתו עליו והוא מחברן יחד.
9 בבית כנסת וש"צ בתוך הפתח-מצטרף. ואם הוא לא ש"צ-אין מצטרף כבסע' יג' כיוון שאין רואים אלו את אלו.
 
סעיף טז
חצר קטנה שנפרצה במילואה לגדולה, דהיינו שנפרצה קטנה במקום חיבורה לגדולה ונפל כל אותו כותל שהיה מפסיק ביניהם, ובגדולה נשארו משארית כותל זה שנפל פסים (פי' מעט כותל ישר ושוה) מכאן ומכאן, הגדולה כמופלגת מן הקטנה, ואין הקטנה מופלגת מן הגדולה אלא הרי היא כקרן זוית שלה. לפיכך, אם תשעה בגדולה ואחד בקטנה, מצטרפין שהקטנה נגררת אחר הגדולה והרי היא כאילו היא בתוך הגדולה, כיון שהרוב בגדולה, אבל אם היו תשעה בקטנה ואחד בגדולה, או חמשה בזו וחמשה בזו, אין מצטרפין:
 
מ"ט-1. החצר הגדולה לעולם לא נמשכת אחר החצר הקטנה כיוון שהוא כמופלגת ממנה.
      2. אין רוב ציבור נמשך אחר מיעוט ציבור ולכן 5 לא נמשכים אחר 5.
      לפיכך שהמיעוט בחצר קטנה אז הוא מצטרף לרוב שבגדולה.
 
סעיף יז
היה שליח צבור בקטנה וצבור בגדולה, מוציאן ידי חובתן, שהוא נגרר אחריהם.
אבל אם היה ש"צ בגדולה וצבור בקטנה, אינו מוציאן ידי חובתן, שאין הרוב נגרר אחר היחיד:
 
[מ"ט-כיוון שהוא בחצר גדולה הרי הוא מופלג מהציבור (סק' נד')
ש"צ בגדולה ו10 בקטנה-אינו מוציאן י"ח ואפילו אין בקיאים וע"כ אין לו לומר שם קדיש וקדושה, כיוון שאין מניין היכן שעומד.
מנין-ש"צ בגדולה-גם אלה שאחורי בית הכנסת יוצאים כאשר שומעים ומכוונים לצאת וגם הוא מכוון להוציא. את כל השומעים.
 
סעיף יח
אם קצת העשרה בבהכ"נ וקצתם בעזרה, אינם מצטרפים:
 
9 בבית כנסת אחד  ו1 עזרה ורואים זא"ז-מצטרפים כיוון שבאופן שרואים אפילו בש2 בתים מצטרפים דומיא דזימון.
                  ויש מחמירים אף ברואים.
                  מ"ב-להקל במקום הדחק. 
מ"ט דלא מצטרפים-הפתח נחשב כמחיצה וכ2 בתים ואף אם אין דלת [ולא נחשב כפרצה]
חדר שאינו פרוץ לבית במלואו –המתפלל בחדר אינו מצטרף אבל יכול לענות לקדיש וקדושה כבסע' כ'.
      כנ"ל האם נקרא שמתפלל בציבור-רדב"ז-אם פתח יחיד של החדר הוא לכיוון הבית נחשב כמתפלל בציבור.
 
סעיף יט
ש"צ בתיבה ותשעה בבהכ"נ, מצטרפין, אע"פ שהיא גבוהה י' ורחבה ד' ויש לה מחיצות גבוהות י', מפני שהיא בטלה לגבי בהכ"נ.
ויש מי שכתב דהני מילי כשאין המחיצות מגיעות לתקרת הגג:
 
וה"ה באחר שמצטרף.
בה"ל-שליח-גם לדעת הגר"א שחולק על שו"ע אין להחמיר לכתחילה אלא לעניין צירוף.
      אבל לעניין תפילה בציבור לעניין שמש שעומד שם יש להקל. (כיוון שרדב"ז מקל אפילו בחדר שלפנים מן הבית).
      הסבר דעה שניה-בה"ל-כיוון שיש מחיצות נחשב כ2 בתים ואין מתבטל ביחס לבית הכנסת.
      ולדעה זו אם ש"צ נמצא שם ו10 בבית הכנסת אין הוא מוציאם י"ח בקדיש וקדושה, כיוון שאין מניין היכן שהוא עומד.
 
סעיף כ
היו עשרה במקום א' ואומרים קדיש וקדושה, אפילו מי שאינו עמהם יכול לענות.
 וי"א שצריך שלא יהא מפסיק טינוף או עבודת כוכבים:
 
היכן עומד היחיד-אפילו בבית אחר רחוק לגמרי,
ואפילו מחיצת ברזל מפלגת ביניהם, ומכ"מ יכולים להוציאו י"ח, בתפילה וכן עונה אמן קדיש ברכו וכו' כיוון ששכינה שורה שם וכל מי שרוצה לצרף עצמו עם השכינה השורה שם – יכול.
מה מקרי מפסיק לשיטת י"א-1. טינוף-ואע"פ שאין ממנו ריח רע, (דבלה"כ סגי בהחזרת פניו) כיוון שמפסיק בין השכינה וגורם לשכינה שלא תשרה ולכן מפסיק בינו לבין ה10 שרוצה להצטרף אליהם. (בהל-מ"ר אינם הפסק ובלבד שמתרחק מהם)
                              2. ע"ז
                              3. גוי
        ולשיטה זו אף אמן אינו רשאי לומר.
ואילו חי"א-יכול לענות רק איש"ר וקדושה דהם פסוקים אבל לא ברכו.
סתם ויש לדעת שו"ע-לדעת שו"ע הלכה עיקרית היא סתם וכן משמע שהרמ"א סובר כסתם. (עט א).
          מי רגלים-בה"ל-לכו"ע לא מפסיק רק שצריך להתרחק.
סעיף כא - ישוב שבו מנין מצומצם ויש שרוצים לצאת בימים נוראים מהישוב ויתבטל המנין, מה הדין.
 
עיר שאין בה אלא עשרה, ואחד מהם רוצה לצאת בימים הנוראים, כופין אותו לישאר או להשכיר אחר במקומו.
 ואם הם י"א ורוצים לצאת שנים, ישכירו שניהם אחד בשותפות במקומם, ושניהם יפרעו בשוה.
ואם אחד עני ואחד עשיר, פורעין חציו לפי ממון וחציו לפי נפשות,
 ושכר החזן על היוצאים כעל הנשארים:
 הגה - ואין חילוק בין אם רוצה לילך זמן ארוך קודם י"ט או לא, כל שלא יחזור ביו"ט (מהרי"ל סימן תכ"ז):
 
[מ"ט-כיוון שהמנהג בכל תפוצות ישראל, אם אין מניין בימים נוראים, שוכרים להם, או הולכים למקום מניין,  הרי זה דומה לס"ת ובית כנסת שבני העיר כופין זה את זה.]
[בה"ל-ושכר חזן-אם יש 11 יכול לצאת 1 מבלי לשלם כיוון שמשאיר מניין. ובה"ל נשאר בצ"ע]
10 שהיו רגילין ללכת להתפלל בעיר, ברוב עם, ועתה רוצים לשכור חזן לעשות מניין במקומם האם מחויב ליתן-בה"ל עיר-א"א לכופו.
מתי משלם רק לפי נפשות ומתי ½לפי ממון ו½לפי נפשות-כשחלק מבני הישוב רוצים לבטל המניין ולצאת מן העיר, לפי שו"ע פורע ½+½. אבל אחרונים חולקים לגבי בני בישוב באופן שצריכים לפרוע רק לפי נפש מאחר שכרגע יש מניין, ואינו רשאי לבטלו, ולכן מחויב לשכור אחר תחתיו.
ורק במקרה שאין מניין ממילא וצריכים לשכור אנשים מבחוץ אז לכו"ע פורעים ½+½ מאחר והעניים יכולים ללכת לעיר אחרת ולהתפלל ורק העשירין הם שמחויבין להישאר בביתם.
אינו יכול לחזור הביתה מחמת אונס האם מחויב לשלם-פטור באונס ממש אבל אם מחמת חוב או פשיעה חייב לשלם.
אורחים מעיר אחרת האם מחויבים להשתתף-כיוון שבני העיר מחויבים ממילא לשכור חזן, והאורחים יכולים לילך לעיר אחרת, הרי שהם פטורים מתשלום.
 
סעיף כב
אין כופין להשכיר להשלים מנין, כי אם בימים הנוראים, וכגון שאין חסרים כי אם אחד או שנים, אלא אם כן מנהג קבוע ומפורסם בעיר לכוף להשכיר אפילו בחסרון ג' או ד'.
אם יש מנין מיושבי העיר, כופין לשכור חזן:
הגה - וכן במקום שאין מנין תמיד בבהכ"נ, כופין זה את זה בקנסות שיבאו תמיד מנין לבהכ"נ, שלא יתבטל התמיד. (תשובת ריב"ש סימן תקי"ח) וע"ל ריש סי' ק"ן אם כופין זה את זה לבנות בית הכנסת:
 
[ואפילו מדובר ב-3,4 בעלי בתים והשאר מלמדים ומשרתים .ולצורך חזן אפילו כל השנה כופין כדי לשמוע קדיש וקדושה] [כיוון שיש מניין בעיר חל עליהם חובת המצווה]
יש 8 או 9 ואחד רוצה להתפלל בעיר אחרת האם יכולים לכופו-לפי שו"ע רק כשיש 8 או 9 והם בעיר שלהם בימים נוראים אז יכולים לכוף לשכור כדי להשלים מנין. אבל אם אחד רוצה לנסוע למקום שבו יש מניין אין יכולים.
היכן מתפללים בחורי ישיבה-בקהילות קטנות שאין מניין צריכים הלומדים להשלים מניין כי זמן תורה לחוד.
                  ובקהילות גדולות יתפללו במקום לימודם.
יש לטרוח לקבץ מניין-1. מזה שר' אליעזר שחרר עבדו להשלים מניין, להוציא הרבים י"ח בקדושה.
                           2. אם מעשר ראשונים נוטל שכר כנגד כולם. וק"ו למי שיועיל לקבצם.
                           3. כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו. 
 
 
 
 
סימן נו - דין עניית הקדיש על ידי הקהל
 
סעיף א- מה יעשה מי שבא לבי"כ ושומע שהקהל עונה לקדיש. מה הדין בעומד בקדושה ששמע שעונים לקדיש
שוע - יש לכוין בעניית הקדיש: מקור הקדיש –והתגדלתי והתקדשתי (יחזקאל לח) במלחמות גוג ומגוג.
-כיצד בכל כוחו שקורעים לו גזר דינו - מחלוקת רש"י ותוס' אם הכוונה בקול או בכוונה ובלבד שאומר בלב ונפש ולא רק יוציא בשפתיו וליבו בל עימו .
פרטים -1 צריך לדעת על מה שעונה ולכן יכוון לשמוע מש"צ . ובמיוחד איש"ר ואמן "דאמירן בעלמא" .
           2 להזהר מאוד שלא להשיח –גמלים טעונים אף וחמה. ס"ח- פניו מוריקות מי שדבר בקדיש ובויכולו ובברכת האבות.
3. ואפילו לא יהרהר בד"ת –ולא אותי קראת יעקב 
הגה - ולא יפסיק בין יהא שמיה רבא למברך: (הגהות אשר"י בשם א"ז כתב דלפי' ראשון לא יפסיק בין שמיה לרבא, ולפי' ר"י אין להפסיק בין רבה למברך).
שוע - ולענות אותו בקול רם ולהשתדל לרוץ כדי לשמוע קדיש: (מ"ט 1,שיתעורר בכוונה. 2 מבטל גזירות קשות ,אך לא באופן שיצחקו עליו .איש"ר –עדיף מקדושה ומודים]
 הגה - ויש לעמוד כשעונין קדיש וכל דבר שבקדושה. [עד מתי עומד - עד אחרי איש"ר או עד אחרי ישתבח.]
 
הגה - ומי שבא לבהכ"נ ושומע הקהל עונין קדיש, עונה עמהם. אף על פי שלא שמע שליח צבור שאמר יתגדל וכו': (הגהות חדשים במרדכי דברכות). [ואם שמע שעונים רק יהא שמיה רבא –יצטרף אליהם בלי אמן]
הגה - וגם השליח ציבור צריך לומר יהא שמיה רבא, [ש"צ חוזר על יהא שמיה רבה בלי "אמן".]
הגה - וכשמתחיל יתגדל יש לומר ועתה יגדל נא כח וגו' (במדבר יד, יז) זכור רחמיך וגו' (תהילים כה, ו):
 [מב- חולק דדוקא קודם שיתחיל הש"צ ][האר"י היה מפקפק. מ"ב לכן אין לומר במקום שאסור להפסיק.
ש"צ שמאריך בניגון של ואמרו אמן – הציבור יאמרו אמן. ולא ימתינו שיאמר "ואמרו אמן".
יתברך וישתבח וכו' 8 לשונות שבח =שבע רקיעים  +רקיע שעל גבי ראשי החיות (ובצירוף יתגדל ויתקדש הם 10 כנגד עשר הדיברות )
האם צריך לקום בשמיעת קדיש – א' -רמא הנ"ל. ב' -לא, אא"כ תפסו מעומד .ג -מ"ב לחוש לדעת הרמא ק"ו מעגלון .ד- מנהג האר"י עומד בקדיש תתקבל שאחר התפילות ובקדיש של ע"ש קודם ברכו.
 
סעיף ב
 כששליח צבור אומר יתברך, כל העם עונים: אמן. וכן כשאומר בריך הוא, וכן כשאומר ואמרו אמן.
רמא- ולא נהגו לומר אמן אחר יתברך, ולא אחר בריך הוא, ולא יפסיק בין בריך הוא לעילא מכל ברכתא וכו':
 
רמבם וב"י- עוד לפני יתברך ,המנהג לענות אמן אחר "שמיה רבה"
 
העונים "בריך הוא לעילא" –ודאי חרוף הוא אלא יש לענות "בריך הוא לעילא מכל ברכתא"  או רק "בריך הוא" .
גר"א ומ"ב חולקים על הרמ"א –יש להפסיק מעט בין בריך הוא לבין לעילא ,כי בריך הוא מתחבר לקודשא.    
 
 
סעיף ג
העונים עד לעלמי עלמיא בלבד טועים הם, כי אסור להפריד בין עלמיא ליתברך
 
עד איפה עונה – לפי ב"י -צריך לומר 28 תיבות עד "דאמירן בעלמא".
מ"א –מנהג קדמונים לומר רק עד יתברך ,והשאר שומע כעונה .
גר"א – רק עד עלמיא .כי זה סיום שבח .
מב –1. אם יעשה הפסקה בנשימה בין עלמיא ליתברך ,יצא גם לשיטת הגרא.
2. היכן שאין רשאי להפסיק ואומר עד עלמיא.
 
סעיף ד
 כשאומר החזן יתגדל, כורע; וכן ביהא שמיה רבא, וכן בבריך הוא, וכן באמן:
 
סעיףה
לאחר שסיים הקדיש פוסע 3 פסיעות ואח"כ אומר עושה שלום וכו'
 
 
סימן נז – דין ברכו וענייתו
סעיף א - איך המנהג הנכון שש"צ אומר ברכו וענו הציבור. האם צריך לחזור ולענות.
 
אומר שליח צבור: ברכו את ה' המבורך
ועונים אחריו: ברוך ה' המבורך לעולם ועד,
 וחוזר ש"צ ואומר: ברוך ה' המבורך לעולם ועד.
 ונהגו שהש"ץ מאריך בברכו והקהל אומרים יתברך וישתבח וכו' בעוד שהוא מאריך בברכו (טור):
 
יחיד שנכנס לביה"כ ולא שמע ברכו מהש"צ-כיוון ששומע מהציבור יכול לענות עמהם.
                                                        ואם שומע מהש"צ ברוך ה' וכו' לא יענה עמו אלא יענה אמן.
מתי חוזר הש"צ כשיש 10 בדיוק- מ"א- אם לא ענה עמהם לא י. י.ח
                                                        מ"ב-ומכ"מ השאר יוצאים כיוון דלא גרע מאם אחד היה ישן.
מנהג ש"צ לענות אמן אחר שהציבור אומרים ברוך ה' וכו'-טעות.
מנהג שהציבור עונה אמן אחר חזרת הש"צ- א"צ כי זה כפל. ואם ירצו יכולים ובלבד שאפשר להפסיק שם.
מנהג לומר את ה' אלוקיך תירא כשאומר הש"צ "את"- אינו מקבלה ואינו מיסוד החכמה. ועדיף שיכוון למה שאומר הש"צ כדי שיענה ברוך ה' וכו'. ולגבי דין הרמא הרי שיכול דוקא בזמן שהש"ץ מנגן אך לא בזמן שאומר התיבות.
 
בה"ל ועונים - ש"צ שאמר בלחש 'ברכו את' ושמעו אותו פחות מ10 האם יחיד הנכנס ושומע אותם יכול לענות ג"כ ברוך ה' וכו'- - לא, כיון שגם הם לא ענו כדין כיון שלפחות 9 צריכים לשמוע מהחזן. וע"כ צריך לענות רק אמן.
מברכים על תורה בלחש-אם רק הסמוכים לתיבה שומעים והקהל שומע מהקרובים בלבד הרי שהם מחטיאים את הרבים
 
 
סעיף ב
מקום שנהגו לצעוק על חבריהם בין קדיש וברכו ליוצר אור, או לדבר בצרכי רבים, טועים הם. (ועיין לעיל סוף סימן נ"ד):
מ"ט- ברכו הוא כאילו כבר התחיל יוצר אור.